גם אחרי שהפיק 16 אירוויזיונים ברחבי אירופה, אולה מלזיג לעולם לא ישכח את המדינה הראשונה שעלתה לבמה באירוויזיון הראשון שבו עבד עבור איגוד השידור האירופי, בשנת 2000.
האירוויזיון שפתח את המילניום נערך במגרש הביתי של מלזיג, בשטוקהולם, "אבל כשלהקת פינג־פונג עלתה להופיע עם 'שמייח', זה היה אחד הרגעים הגרועים בחיי. השיר שלהם היה איום, אם אפשר בכלל לקרוא לדבר הזה שיר. אני עדיין לא סולח לישראל, שזה מה ששלחתם.
"אבל את יודעת מה? במבט לאחור, השיר היה כל כך גרוע, שהוא כבר הפך אייקוני. עובדה שאנחנו מדברים עכשיו על אייקון אירוויזיון ישראלי מלפני 20 שנה שלא קוראים לו דנה אינטרנשיונל".
מלזיג (52) הוא האיש הגבוה ביותר במערך ההפקה של התחרות, לא רק בגלל התפקיד, גם בגלל המידות: האיש מתנשא לגובה 1.89 מטר. העבודה שלו הפכה אותו לנווד, שחי שמונה חודשים בשנה במדינה אחרת באירופה ומשאיר מאחור את הילדים קים (30), סטפני (23), אמילי (21), סבסטיאן (20) ונטלי (14).
אשתו ג'ון (50) היא יד ימינו במערך ההפקה (התואר הרשמי: עוזרת הפקה) והשתתפה עד היום בכל התחרויות. "דווקא השנה היא נאלצה להישאר בשבדיה, בגלל עניינים אישיים. חבל, זו חוויה אחרת בלעדיה".
"כל אירוויזיון כרוך בחודשים ארוכים של חבלי לידה, כאבים, עצבים ומשברים, אבל אחרי הלידה, הכל משתלם. יש אפילו דיכאון שאחרי האירוויזיון. אבל הוא עובר די מהר, ואז מחכים כבר להיריון של ההפקה הבאה.
"פעם היה לי הנגאובר אחרי כל אירוויזיון. זה דבר שתמיד קורה לאנשי ההפקה של המדינה המארחת, כי הם מעולם לא היו מעורבים באירועים גדולים כאלה.
"אין שואו בעולם שמשתווה לאירוויזיון. הפקת האירוע מתפרסת על פני תקופה ארוכה ואינטנסיבית, והצוותים, הבינלאומי והלאומי, מתחברים למשפחה אחת. צריך כמה אירוויזיונים כדי לצאת מהדאון שמגיע אחר כך ולהבין שעוד תפגוש את הצוות המקומי בהמשך הדרך. אני יודע שרבים לא מאמינים בזה, אבל העולם הוא עגול ובסופו של דבר נפגשים.
"מצד אחר, אחרי שההפקה מסתיימת יש לי חופשה של חודשיים להיות עם הילדים שלי, ואז אני איתם ב־%100".
* * * *
מלזיג נכנס לשואו ביזנס לפני 30 שנה. "תמיד דמיינתי את עצמי ככוכב רוק, כי אני מנגן בגיטרה. לצערי, אני לא מנגן טוב מספיק, אז החלום לא התגשם.
"בגיל 22 הייתי עובד במה זוטר בהופעה של איגי פופ בשטוקהולם. אני זוכר שראיתי איך מעמיסים את כל הציוד של ההופעה ואמרתי לעצמי, וואו, זה מה שאני רוצה לעשות: להפיק אירועי מוזיקה ענקיים ולהפוך ארגזים של ציוד לדבר חי ובועט.
"אני אוהב את העבודה שלי, כי היא יותר אורח חיים ופחות עבודה", הוא אומר עם ברק בעיניו. "אין שני ימים שהם אותו הדבר".
עד היום הוא הפיק 16 אירוויזיונים: בשטוקהולם, קופנהגן, טאלין, ריגה, איסטנבול, קייב, אתונה, הלסינקי, בלגרד, מוסקבה, דיסלדורף, באקו, מאלמה, שוב שטוקהולם וקייב, וליסבון. שלוש פעמים בלבד לא הפיק את התחרות: ב־2010, כששימש ראש המערך הטכני במשחקי חבר העמים הבריטי; ב־2014, כשהפיק את טקס האוסקר של בוליווד שנערך בפלורידה; וב־2015, כשהפיק את טקס הנעילה של המשחקים האירופיים בבאקו.
האירוויזיון בתל אביב יהיה כנראה האחרון שלו. "אני הולך להפיק אירוע מדיה עוד יותר גדול, ולכן למעשה חותם את קריירת האירוויזיון שלי בתל אביב".
איך נראה סדר היום של מי שמפיק את אחד מאירועי המדיה הגדולים בעולם?
"ובכן, אני מתעורר בבוקר בצעקה (צוחק), ומנסה להיזכר איפה אני. אחרי שמיקמתי את עצמי בתל אביב, אני מתייצב באולם של התחרות, בביתן 2 באקספו תל אביב, ומתחיל לפתור בעיות. אם אין בעיות, אין לי מה לעשות. שזה נחמד. אז זה דבר טוב שאת ואני יושבים כאן עכשיו, ואני רגוע.
"אגב, זו היתה החלטה מצוינת לערוך את התחרות בתל אביב. תל אביב מושלמת בשביל כל מה שהאירוויזיון צריך. יש לה סגנון, אנשים צבעוניים, חוף ים ואווירה משוחררת. בירושלים היה יותר מדי הקשר פוליטי, ובלאו הכי זה מה שמרגישים תמיד כשמפיקים את האירוויזיון. אי אפשר לנתק את החיבור הפוליטי, כי בסופו של דבר, המדינה המארחת שמה כספי ציבור על ההפקה, אז היא מוכרחה להיות מעורבת".
מה דעתך על הסמיכות בין הבחירות בישראל לבין אירוח האירוויזיון?
"זה כבר קרה בעבר במקומות אחרים, אבל מעולם לא השפיע על האירוויזיון. תמיד יש כוחות פוליטיים, ואנחנו מוציאים כסף ממשלתי, אז כמובן יש עניין של הממשלה - הם רוצים להיות מעורבים, לדעת איך אנחנו מבזבזים את הכסף הזה ואיך האירוויזיון הופך להיות השקעה עבורם.
"צריך להיות פתוחים כל הזמן ולעשות דברים לפי הספר, כי אלה כספי ציבור. אז כל דבר שעושים הוא בהתחלה בהשגחה, וזה משהו שמכניסים למיקס. אנחנו בישראל כדי לעשות אירוויזיון עם כאן, תאגיד השידור הציבורי".
מי נותן את הטון? השבדים או הישראלים?
"הצד המקומי תמיד נותן את הטון, וזה ברור לחלוטין. ישראל מארחת את האירוויזיון ומוציאה עליו המון כסף, אז המטרה של הצוות השבדי היא למעשה להביא את הניסיון הבינלאומי לכאן ולתת אותו לישראלים. כשנעזוב, הידע לא יעזוב איתנו. להפך, הוא יישאר כאן, בשבילכם.
"לכן ההשקעה באירוויזיון היא בראש ובראשונה השקעה לאומית. יש הרבה פרוטוקולים שלמדנו לאורך השנים, איך הכי טוב לעשות דברים מסוימים, כדי שהמדינה המארחת תרוויח בסופו של דבר מעבר לאירוח התחרות עצמה. אם ההפקה תהיה יעילה, השוק הלאומי ירוויח. אנחנו מסתכלים בשירות שלנו גם על הצד הזה".
אז איך העבודה עם הישראלים? אנחנו מתנהגים יפה?
"הישראלים? בום! חמים, נדיבים, מעולים ומשוגעים. משוגעים במובן הטוב, זה הדבר האהוב עלי. כשיסתיים האירוויזיון, אני אקעקע לעצמי על היד את המילה 'משוגע' בעברית. זו מילה ששמעתי שהישראלים אומרים עלי, והתאהבתי בה. אצל הישראלים, ובשואו ביזנס, זו מחמאה.
"הייתי בהרבה מדינות בעולם, ואם יש משהו שחזק מאוד אצל הישראלים, זה האירוח. הישראלים מארחים ממש טובים ודואגים ממש טוב לכל הצוות של איגוד השידור האירופי (EBU). מעולם לא ביליתי כל כך הרבה זמן פרטי עם המארחים, כמו הפעם. הרבה הזמנות למסיבות ולאירועים, זה נפלא".
וברמה המקצועית?
"ישראלים חושבים שהם יודעים לנהל הכל. כל ישראלי בהפקה רוצה להשמיע את דעתו, ואני חושב שזה מקסים. כי הישראלי הממוצע מגיע עם הערכה עצמית עצומה, ואני חושב שזה אטרקטיבי מאוד.
"מצד שני, לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים: 'טוב, תפסיק לנחש ותן לנו להגיד לך איך עושים את זה'. אין ספק שלפעמים דברים לוקחים יותר זמן, כי יש מה שנקרא 'דיונים ישראליים'.
"אבל אנחנו כאן כדי לאמץ את התרבות שלכם ולעבוד איתכם, בתנאים שלכם. אז לא נגיד לכם להיות אחרים ממה שאתם, כי זה יהיה מוזר לכולם. מה שכן, אנחנו, השבדים, שמים לב שדיונים בעברית תמיד יהיו קולניים ומתוחים יותר מאשר באנגלית.
"הייתי עד לשיחות בין ישראלים, שעלו לטונים גבוהים. האנשים לא כעסו, אבל הם אמרו דברים באגרסיביות זה לזה, ואז פתאום הסכימו, אמרו 'כן, כן', והמשיכו ביחד את הדיון בצורה עדינה יותר".
מלזיג נמצא בקשר שוטף עם זיוית דוידוביץ, המפיקה הראשית של התחרות מטעם תאגיד השידור כאן שמשדרים את האירוויזיון ומושקעים בו רבות גם כספית. הוא עובד צמוד גם עם יובל כהן, הבמאי והעורך הראשי. דוידוביץ קוראת לו "התנ"ך של האירוויזיון". "יש לו כוח עצום, והוא מעביר אותו הלאה", היא אומרת. "יש לו גם יתרון אדיר שמגיע מהמקום האנושי: הוא יודע להרגיע אותי ומרים כל הזמן את המורל לעובדים".
* * * *
קבלת הפנים לצוות האירופי היתה הכי ישראלית שיש: עיצומים. מכולות הציוד שהיו אמורות להיכנס לביתן 2 בחודש שעבר נאלצו להישאר בחוץ בגלל שביתה של שוטרים, על כך שהמדינה עיכבה להם משכורות. הפקת התחרות הופסקה למשך 24 שעות, ודוידוביץ העלתה בעמוד הפייסבוק שלה סרטון זועם, שבו נראה ביתן 2 שומם, והיא אומרת: "אני מתביישת במדינה שלי".
מלזיג לא מתרגש. "דברים כאלה קורים. למרות שבעיניכם, המארחים, זה נראה מביך מאוד, אנחנו כבר רגילים. תחשבי על זה: אנחנו בונים משהו מאוד גדול ומאוד מורכב, שלא נבנה לפני כן, אז ברור שיהיו בעיות. פעם אחת יש שביתה, פעם אחת ספינה מאחרת, פעם אחת נתיב תעופה בוטל, או שיש משהו אישי שמונע ממישהו להגיע. הנה, אפילו אשתי ג'ון, שעובדת איתי כבר שנים בהפקה של התחרות, לא באה הפעם כי יש לה עניין אישי.
"יש כל כך הרבה דברים שיכולים לקרות באירוע כל כך גדול ומורכב. לכן בנינו ארגון גמיש מאוד, כך שאם אנחנו לא מסוגלים לעמוד במשימות מסוימות ברגע נתון, נעמוד במקומן במשימות אחרות. בסופו של דבר, הכל עניין של תכנון ושל תוכניות גיבוי, שיוציאו אותנו מבעיות.
"כל הקסם של ניהול הפקה הוא לדעת לזהות מתי לשנות את סדרי העדיפויות. יש תחומים שבהם מפגרים בלוחות הזמנים ויש תחומים שבהם מקדימים, אז בסוף, כשעושים מיקס, אנחנו בזמן".
מה עם הבעיות בתוך השידור עצמו? בשנה שעברה פרץ אדם לבמה בזמן ההופעה של הזמרת הבריטית וחטף לה את המיקרופון. איך דואגים שזה לא יקרה שוב?
"כן, זה היה בהחלט רגע קשה עבור ההפקה. יש לך מיליוני עיניים על המסך, ואמן שנותן את הנשמה. לצערי, מי שנחוש לחבל בהפקה מצליח לעקוף גם את מערכת הביטחון המשומנת שלנו.
"אני כן יכול לומר שלמדנו הרבה מאוד מהמקרה הזה, והגדלנו את האבטחה, כך שדבר כזה לא יוכל לחזור על עצמו. אני לא יכול לגלות איך. הפעם יש מאמצים רציניים, שמתרכזים בכך שאירוע כזה לא יקרה".
נאלצתם פעם להשתמש בקלטת הגיבוי, שאתם מקליטים בחזרה הגנרלית למקרה של תקלה בשידור החי?
"אגלה לך סוד: אני לא זוכר אירוויזיון שלא השתמשנו בה. למרות כל ההכנות, תמיד יש הפתעות. אז כמעט בכל אירוויזיון זכורות לי כמה דקות כאלה, שבהן למעשה שידרנו את הקלטת. זה לא הגיע למצב של שירים שלמים, אלא דווקא יותר בקטעי מעבר שמתפקששים, כי קרה משהו עם המצלמה, עם התאורה וכו'. רק שהצופים לא יכולים לשים לב מתי זה קורה".
* * * *
מלזיג מבטיח תחרות גרנדיוזית. "אנחנו נפציץ באירוויזיון! אמנם אנחנו לא יכולים להשפיע על רמת השירים, אבל השנה השירים ממש טובים, אז זה סידר לנו את המתח. הבמה הולכת להיות המדליקה והוורסטילית ביותר שהיתה אי פעם באירוויזיון, ידברו על זה הרבה מאוד זמן. היקף האורות, הפאנלים, המולטימדיה, המצלמות - זה יהיה מרהיב.
"יש יתרון גדול מאוד בארנה בביתן 2. זו ארנה קטנה לעומת אירוויזיונים קודמים, ומבחינתנו, ברמה ההפקתית, זה יתרון ענק. כי עם כל הכבוד לאלפי הצופים שיגיעו, ויש כבוד, בסופו של דבר, צופים בנו מיליונים בכל העולם, אז אנחנו כל הזמן חושבים על מסך הטלוויזיה.
"ברגע שהארנה קטנה יותר, קל יותר לשלוט במה שרואים על מסך הטלוויזיה, ויש אפשרות לתפוס יותר דברים. מבחינה טלוויזיונית, זה נכון יותר. ארנה בגודל כפול או משולש תביא, בסופו של דבר, לשידור מוצלח פחות. התוכן שיוצג בארנה קטנה יותר ימשוך יותר את העין וייראה ענקי על המסך. ככה זה בטלוויזיה.
"אם הצופים בטלוויזיה יבואו אחר כך לארנה, הם יתאכזבו לגלות שהיא בכלל הרבה יותר קטנה ממה שהם ראו על המסך. זה הקסם של המקצוע. האירוויזיון בישראל יהיה גדול מהחיים".
פרט, נמק והסבר.
"גולת הכותרת היא כמובן הבמה. בימים אלה נבנים 12 פאנלים ענקיים של נורות לד, שישנו צורות. יש מחשבה מאחורי זה, כל אחד מהם מייצג שבט בישראל. הנה, זה ראובן וזה לוי, כבר התחלתי לקרוא לכל אחד מהם בשמו", הוא צוחק. "אנחנו משלימים בימים אלה את כל התאורה.
"כשנעזוב, הידע לא יעזוב איתנו. הוא יישאר כאן, בשבילכם". מלזיג בביתן 2 באקספו תל אביב
"נכניס לבמה מולטימדיה, שתסייע לה לזוז ולשנות צורה. יש באירוויזיון 41 שירים, וכל שיר צריך לספר את הסיפור שלו, צריך לתת לו את התאורה ואת המולטימדיה שלו. אבל כל השירים הם חלק מהסיפור הישראלי הגדול, וכך הכל מתחבר".
* * * *
מלזיג לא אוהב את הביקורות המושמעות ברשתות החברתיות נגד החלטות מקצועיות של ההפקה. "הרשתות הפכו כל מעריץ אירוויזיונים לוועדת ביקורת, לטוב ולרע. זה כיף שיש הרבה מעריצים של האירוויזיון, אבל חלק מהם רואים הכל בשחור ולבן, או שונאים או אוהבים. ואם הם שונאים, הם יהיו מאוד רעשניים בנוגע לזה.
"אני חושב שזה לא לעניין, ולא הייתי משנה משהו בתחרות רק כי מעריץ זה או אחר לא אהב. זאת ההופעה של ישראל ולא שלהם, אז למה צריך להיות לי אכפת אם מעריץ נורבגי לא אוהב את זה?
"שלא תביני לא נכון - לאירוויזיון יש את המעריצים הכי נאמנים בעולם, ואני אוהב אותם. אבל כשהם מתחילים להעביר ביקורת על מה שאנחנו עושים, ברמה של החלטות במה, מצלמות או עיצוב - על בסיס אפס ידע - אני משתגע.
"למשל, בשנה שעברה החלטנו שלא יהיה וידאו בהופעה, ומעריצים היו מאוד רעשניים בסוגיה למה הרגנו את הווידאו. הרגו אותנו ברשתות החברתיות. הייתי המום מזה".
למה שיניתם?
"רצינו יותר פוקוס על האמן, לא להסיט את תשומת הלב למקום אחר. שאלנו את עצמנו מה אנחנו צריכים את כל הווידאו הזה מאחור, סתם פרחים ושטויות. אז החלטנו ללכת על הופעה רגועה יותר, עם ערכים אחרים.
"כראש מערך ההפקה אני חושב כל הזמן איך לקדם, איך לבצע שינויים. שינויים הם דבר טוב בטווח הארוך, גם אם הם נראים רעים באותו רגע. צריך להתקדם כל הזמן, כמו בחיים. אם את לא עושה שינויים, התחרות נתקעת".
מעבר לתגובות הזועמות של מעריצים בעולם, מה מדאיג אותך?
"כרגע אני לא מודאג מכלום, שזה כשלעצמו מדאיג, לא? אנחנו עומדים בלוחות הזמנים, ואני מחכה בעיקר שנגיע לדדליין שלנו, להתחיל בחזרות, כדי לראות את הבמה במצלמה ולראות את כל מה שדיברנו עליו מתעורר לחיים.
"המאני טיים, החלק האהוב עלי, שעושה לי צמרמורת אפילו עכשיו כשאני מדבר עליו, הוא בחצי הגמר הראשון, כשעולים לשידור ומוקרן הפתיח של האירוויזיון. הרגע הזה הוא הפרס של כל הדם, היזע והדמעות שהשקענו במשך שמונה חודשים".
אחרי 16 שנה בתפקיד, עדיין מתרגשים?
"מאוד! כי בכל פעם זו תחרות אחרת, ארץ אחרת, אנשים אחרים, תרבות אחרת. למרות שהפורמט הוא אותו פורמט, התחרות שונה לחלוטין. תחשבי שהאירוויזיון היום גדול מתמיד, יש יותר מדינות שצופות בו, והרשתות החברתיות הכניסו עניין נוסף.
"יש דבר אחד שלא השתנה אצלי מאז שהתחלתי. בכל יום, בשעה 5 בערב, אנחנו השבדים פותחים את הפריזר במשרדים שלנו באקספו ועושים מסיבת כדורי בשר. עוצרים הכל ל־12 דקות, מפשירים אותם ואוכלים עם ריבה. זו חובתנו להביא את המסורת הזו לכל מקום באירופה שבו מתקיימת התחרות.
"אני לא אשכח איך ביום הראשון, העוזרת הישראלית שלי, שירה הורוביץ, הסתכלה עלינו בהלם. היא שאלה: 'מה לא בסדר איתכם? מה זה המנהג המוזר הזה?' ואני התפוצצתי מצחוק. אמרתי לה שהיא חייבת לנסות. מאז, גם היא בתוך המסורת".
* * * *
את האזעקה בתל אביב הוא פספס, אף שהיה בעיר. "באותו ערב ישבתי עם חבר שבדי מההפקה במסעדה ביפו. היינו כל כך עסוקים בליהנות מהארוחה ולשתות יין, שבכלל לא שמענו את הסירנה. היה ערב נהדר.
"למחרת הגעתי לארנה, וכל הישראלים רצו אלי ושאלו אותי אם אני בסדר ואם פחדתי. הם היו מאוד נבוכים. שאלתי, ממה? רק אחרי שסיפרו לי שהיתה אזעקה, אמרתי, פאק, איך פספסתי את זה".
אז המצב הביטחוני לא מטריד אותך.
"ממש לא. קצת אקשן, מה יש? מילא אני והחבר שלי, שישבנו במסעדה ולא שמענו את הסירנה. אבל חמישה חברים מהצוות שלי סיפרו שהסתובבו בדיזנגוף כששמעו את הסירנה, ודבר אחד עבר להם בראש: 'איפה נאכל ארוחת ערב'.
"אני חותם את קריירת האירוויזיון שלי בתל אביב". מלזיג // צילום: קוקו
"הימים בהפקה מתחילים מוקדם בבוקר ומסתיימים מאוחר בלילה, אז המצב הביטחוני לא מטריד אותנו בכלל. מה שמטריד אותנו הוא בעיקר המצב של הקיבה שלנו בסוף כל יום".
ואם, חלילה, תפרוץ כאן מלחמה בעוד חודש, ותיאלצו לבטל את התחרות בישראל?
"זאת כבר תהיה מכה רצינית, ואיגוד השידור האירופי יצטרך לתת את התשובה לכך. לפי לחץ הזמן שאנחנו נמצאים בו, קשה לי להאמין שיהיה אפשר להעביר את האירוויזיון למדינה אחרת".
מה ההימור שלך לשיר המנצח?
"תרשי לי קודם להשוויץ שבשנה שעברה הימרתי על ישראל וזכיתי ב־500 יורו. חיכיתי ליום שבו קפריסין תעבור את ישראל בטבלת ההימורים, כמה ימים לפני התחרות, ורק אז שמתי את הכסף.
"השנה אני חושב שלשווייץ יש סיכוי מעולה. יש להם שיר טוב ואמן מעולה, כך שאני מהמר עליהם בגדול".
והשיר הישראלי?
"אין לי דעה מגובשת עליו, כי לא שמעתי אותו יותר מפעם אחת. אבל אני חושב שיש לזמר הישראלי קול מעולה, והשיר יפה. הוא לא יזכה, אבל אני חושב שהוא צריך להיות בעשירייה הראשונה. זה יהיה טוב מאוד עבור ישראל".
DanielleR@IsraelHayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו