לאייאקס היקרה, מכתב זה הוא מכתב אהבה. כתבו לך אחד כזה ב"טלגרף" הבריטי, ראיתי, וסביר להניח שנכתבו כאלה גם במקדוניה, בבחריין ובהאיטי. בלתי אפשרי לראות אותך ולא להתאהב.
את שונה, אחרת, צעירה, מתייחסת למשחק כמו שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו בחזרה. כולנו מכירים את המשחק, או לפחות חשבנו שאנחנו מכירים. כבר קיבלנו על עצמנו את העובדה שהוא לא מושלם, שיש כדורים ארוכים סתמיים, שיש בענף הזה צבע אפור, שלפעמים משחקים על תוצאה, זונחים עקרונות, חופרים תוצאות ורואים מול העיניים רק את השורה התחתונה. אבל אז את הופעת.
בחום של חודש יולי, בסיבוב השני של מוקדמות ליגת האלופות, זה שלב שבו קבוצות מגיעות לומר שלום ולהתראות. אבל לא את. את שרדת את שטורם גראץ, ואת סטנדרד ליאז' ואת דינמו קייב. כבר אז נכנסת עמוק ללב.
כי מה שהכי יפה אצלך, אייאקס היקרה, זה לא רק הדרך ולא רק התוצאה. אצלך, היופי הוא הדרך שאת עושה עד לתוצאה. והדרך הזאת, שממנה לא סטית, לא באליאנץ ארינה, לא בברנבאו ולא בטורינו; לא בפיגור, לא בחום ולא בקור; הדרך היא שגורמת להתאהב בך קשות.
אין יותר יפה ממישהו שנאמן לעצמו ולדרכו, להיסטוריה ולמורשת שלו. את מאמינה בקודמייך, ביוהאן קרויף ובריינוס מיכלס, מאמינה בשיטה, ברעיון, בפתגמים כמו "לשחק כדורגל זה פשוט, אבל לשחק כדורגל פשוט זה הדבר הכי קשה שיש".
את לא רק קבוצת כדורגל טובה (מדהימה!), את עולם ומלואו. את תרבות. את מספרת סיפור, שרה שיר, את ההצגה הכי טובה בעיר שמציעה את מסי, רונאלדו, סיטי, סלאח ואצטדיון שעלה מיליארד. ואת, צנועה מכולם, הכי יפה בעולם.
את לא כמו כולן
בואי נגיד את האמת, בכלל לא היית אמורה להיות כאן, בחצי הגמר. 22 שנים לא היית, ומאז הרבה השתנה שם. הכדורגל, זה שחיבק אותך באמצע שנות ה־90, איבד את הרומנטיקה. זה קרה בהדרגתיות, ולקבוצות כמוך - מליגה שאינה במה שמכונה "טופ 5", קבוצה שמטפחת שחקנים צעירים, כזאת שמאמינה שכדורגל יכול להיות גם יפה וגם אופה - לא היה מקום. קל היה להשלים עם זה, אבל טוב שלא ויתרת! טוב שנלחמת על שלך! טוב שהבאת את אריק טן האח, טוב שבזבזת קצת כסף על טאדיץ', נרס, טגליפיקו וזייך, טוב מאוד שנתת את המושכות לפרנקי דה יונג ודוני ואן דה בייק, מעולה שזרקת את סרט הקפטן על מתייס דה ליכט.
והכי טוב, אייאקס האהובה, שהצלחת לשכנע את כל אלה, הצעירים והמנוסים, ההולנדים, הסרבים והמרוקאים, שאת יודעת מה הכי טוב בשבילם. ובשבילנו.
ברור שלא תישארי פה לעד. מקסימום עם הגביע, מינימום עם הזיכרון. בקיץ תתפזרי לכל עבר, מי לברצלונה ומי ליעד אחר. זה בסדר, מקובל ומובן. קצת עצובה המחשבה שאלו הם רגעייך האחרונים כקבוצה האהובה שאי אפשר להוריד מנה את העיניים, אבל זה היופי שלך.
את, אייאקס, את לא כמו כולן. את לא מחפשת קיצורי דרך, לא הופכת את עורך, לא מעתיקה, לא שוכחת מי את ומאיפה באת. זה לא יעבוד תמיד, אבל כשזה עובד כמו עכשיו - אי אפשר שלא להיות בך מאוהב. שלך, דור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
