יהודה כסיף כותב: "לפני יומיים שלושה שמעתי בתוכנית טלוויזיה אמריקאית שיחה בין שני מגישי חדשות. האחד איטלקי והשני כושי. האיטלקי הסביר לרעהו שאצל טראמפ יש בעיה של 'לָזָניה של שקרים'. הדימוי היה מובן לי מיד ואף אהבתי אותו. מגיש החדשות השני ביקש הסבר והכתב הסביר: "טראמפ בונה את שקריו כפי שעושים לזניה - שכבת בצק ועליה שכבת גבינה, ועליה שכבת חצילים, ועליה שכבת בשר, ועליה שכבת בצק", וכן הלאה והלאה. הרגשתי שאני עד ללידת ביטוי חדש בשפה".
דימויי אוכל בפוליטיקה מחזירים אותנו לדימוי המרכזי של מערכת הבחירות של 2019: "משתה הקולות הגדול". המפלגות הגדולות, הליכוד מחד גיסא וכחול לבין מאידך גיסא, שתו את מצביעי המפלגות הקטנות, וכמה מהן נותרו מחוץ לכנסת. הדימוי זכה לשורת גירסאות, כגון "שתו אותם עם קשית". לפי מצבן של המפלגות הקורבנות, נראה שפשוט שתו להן את הדם. המקור, כפי שנכתב כבר, הוא בביטוי הצבאי "אכלו לי שתו לי".
המשתה לא לבד. אבי גבאי סובב בשוק הכרמל ורווה נחת: "במקום עגבניות – זרקו עלינו סוכריות". השבוע הסתבר שאת פתקי ההצבעה זרקו אנשי השוק לכיוון שונה לגמרי. דימוי הסוכריות מחזיר לכותרת ב"מקור ראשון" המספרת על "הסוכריות שקיבל פרץ בשביל לא לפרוש מהקואליציה של אולמרט". בתמורה, כך נכתב, יקבל סגן שר באחד המשרדים.
לסוכריות שמקבלים פוליטיקאים עבור השתתפות בקואליציות למיניהן מוקדש ביטוי יהודי דווקא, המחבר אותנו לפסח המתקרב: "אומר את ההגדה וחושב על הכופתאות". הביטוי נאמר על מי שעוסק לכאורה בעניינים שברוח, אך דעתו נתונה להנאות החומר. המקור ביידיש: מע מיינט ניט די הגדה, נאָר די קניידלעך והוא רווח בקרב בחורי ישיבה ליטאים. מן הניב התפתח השימוש ב'קניידלאך', בהוראת טובות הנאה חומריות במסגרת משא ומתן בין גופים פוליטיים. אז לאיזה קניידלך מצפה סמוטריץ'?
אל מערכת הבחירות פרצה "מפלגת הפלאפלים". הפלאפל, כמו "שתו את הקולות" מחבר את שפת הצבא והפוליטיקה באמצעות דימויי אוכל. מיהם הפלאפלים? אל חבורת הקצינים הבכירים שיצרו את "כחול לבן", והפלאפל הוא עלה התאנה כסימן דרגה. אורלי לוי אבוקסיס, בשלב האופטימיות הזהירה, הצהירה בינואר השתא: "אנחנו צריכים להביא את החדשים, ביניהם כאלה שלא מכירים את העבודה שלנו בעשור האחרון, ומתלהבים ממדים ופלאפלים". הם לא באו.
פסח המתקרב מזכיר גם אמרה מהדהדת של אלי ישי מבחירות 2006, כאשר עמד בראש ש"ס, כאשר מחה על כך שמפלגת העבודה הציבה רשימה אשכנזית: "בעבודה בחרו רשימת גפילטע פיש". וכך הוסיף: "מפלגת העבודה עשתה התנתקות מעדות המזרח, מי שציפה לקבל רשימה שדרותית קיבל רשימה סביונית".
דימוי בלתי נשכח הכניס לשיח הפוליטי-כלכלי מיקי רוזנטל בסרטיו אודות "שיטת השקשוקה", עירוב הון ועסקים בחסות הממשלה.
ונקנח בשלושה אזכורים לא לשוניים, שצצו בשולי מערכת הבחירות. נתניהו התאמן בטיגון ביציית עין כפולה. גילת בנט הואשמה בכך שהתפרנסה רחמנא ליצלן בהכנת קינוחים לא כשרים בימי צעירותה. שרה נתניהו, שעמלה על אזכור עברה של הגברת בנט, ביקשה גם להזכיר שזו הלכה, אבוי לעיניים שכך רואות, ב"גופיית ספגטי". למי שלא ממש בעניינים: ככה נראית גופיית ספגטי, ולא זו לא אשתו של בנט. גם לא הבת שלו.
בחירות ביד או בחירות בפה?
ובאותו עניין שואל אלחנן נאה: מדוע נקראים המצביעים קולות? המונח הצבעה מצוי במקורות כדרך של בחירה או הכרעת רוב.
המילה 'קול' משמשת בעברית ובשפות נוספות גם במשמעות מושאלת של דיבור, הבעת דעה, השמעה של רעיון וכדומה. כך בשפת המקרא, כמו בספר שמות: "ויען כל העם קול אחד", ובמקרים רבים נוספים. גם באנגלית voice משמש בהשאלה במשמעות הבעת דעה, עמדה במרחב הציבורי. 'הצבעה' משמש כאמור כבר במקורות לציון קביעת עמדה על ידי ציבור, אבל לגבי עמדתו של היחיד איננו אומרים "ההכרעה הושגה בעשרים אצבעות" אלא ב"עשרים קולות", במשמעות המושאלת.
סר טעם או חסר טעם?
ולפני שניפרד מאיילת שקד, כותב דב ששון הטוען שהוא "עוד לא שרת המשפטים, סגן שר המילים לכל היותר": "אתמול שמעתי את השרה חוזרת על השימוש השגוי בביטוי 'חסר טעם' בראיון עם אמנון לוי. 'חסר טעם' הוא דבר תפל/טפל, ואין משמעו דבר שבטעם רע, שאז בטח אינו חסר הטעם (הרע). כדי 'לעשות' זאת כמו שצריך, כל שיש לה(ח)סיר מה'חסר' הראשונה ולהיוותר עם הביטוי המתאים 'סר טעם'". שגוי או שימוש מקובל בשפה? עניין של טעם לשוני.
בואי, חיממשלי, את ממש צעירה לגילך
שרית סרי, שחקנית וסופרת רבת פעלים, אוהבת להאזין לשפת הדיבור הישראלית, ומפיקה ממנה תובנות לרוב. לאחרונה עמלה על מילון זוטא שלו היא קוראת "מילון התקופה", ובו שורה של ביטויי דיבור ישראליים המספרים עלינו כל מה שאפשר: אוהבים להגזים, שונאים לפרגן. המילון המלא מופיע החל מהשבוע בבמת אורח. ולהלן שלוש דוגמיות.
(1) בוא... בואי... בואו...
מקור: בקשה להגיע או להצטרף. הטון המקורי הוא מתמשך ורך.
שימוש: מילה הנאמרת בטון חותך ובצלילי תוכחה, משתלבת בטבעיות בכל חלקי המשפט, כיד הדמיון והאינטונציה החביבות על הדובר, ומשמשת כסבטקסט של 'תנו לי לחַדֵש לכם דבר או שניים'.
דוגמא: "בואו, מה אתם בהלם?? מה אתם מתפלאים שעזבתי את הבית... בואו, היינו נשואים פאקינג 15 שנה – אז בואו".
בעיה: כשהמילה הזאת מגיע לבדה היא אפילו מאיימת. ובואו, הכמות!! הרי כולנו יודעים שלא גיליתם את אמריקה כאן. אז מה-זה בואו.
ביטויים קרובים: 'בואו' על גווניו מזכיר את 'תרגיע' ו'תנוחי' הוותיקים, וגם את 'תקשיב' כפתיח לשיחה רגילה.
(2) חיימשלי
מקור: הצהרת אהבה אישית, פרטית, אינטימית - 18 בסולם ריכטר.
שימוש: בולט בעיקר בתוכנית ריאליטי המקבצת למעלה משלשה אנשים בחדר. הנ"ל מגייסים את 'חיימשלי' כמעט בכל שיחה, גם ובעיקר בזמן ריבים או מלחמות אגו קשות.
דוגמא: "חיימשלי, תיזהרי ממני נשמה! אני דואג לזה שאת מודחת היום מותק, לא יעזור לך כלום חיימי. אין, הקרקס שלך נגמר חיימשלי. נגמר. כפרה עלייך, אני מניאק אם את לא עפה היום חמודה!!"
בעיה: מבלבל את המאזין-הנמען. מצד אחד שומע שהוא חיים של מישהו, מצד שני מעליבים אותו.
ביטויים קרובים: 'אח שלי, אחותי, אבאל'ה', ושימוש כולל בשאר בני המשפחה כגיבוי לאמירה מעליבה כלשהי.
(3) צעירה לגילך
מקור: מחמאה לאשה הנראית טוב ביחס לגילה הכרונולוגי.
שימוש: נאמר לרוב לנשים שעברו את גיל 33 וחצי.
דוגמא: "וואוו... מה עשית? רזית? בוטוקס? – לא יודע... את נראית צעירה לגילך"
בעיה: המחמיא בא עם כוונות טובות, אבל מכיוון שברוב המקרים הוא אינו יודע את גילה של המוחמאת, יוצא שהוא בא לברך ויצא מקלקל.
ביטויים קרובים: 'מה בשבילך ילדה?' - נאמר ע"י מוכרים בחנויות שמתחנפים אל בנות חמישים פלוס.
והמילון המלא – אידך זילו וגמורו בבמת אורח.
כרמי הולכת לארץ הסיפורים
בימים אלה ממש יצא ספר הילדים החמישי של החתום מעלה, "כרמי הולכת לארץ הסיפורים". הספר נועד לילדים בני 7-5, וכמובן להוריהם. הוא מלווה באיורים של מאיירת צעירה ונפלאה, גל אשכנזי. כמו הספרים הקודמים גם הוא עוסק בשפה, אבל הפעם הוא מפליג מארץ המילים וממלכת האותיות אל ארץ הסיפורים. כרמי רוצה להגיע לארץ הסיפורים, ובדרך נתקלת בשורה של אירועים מוזרים. היא עדיין אינה יודעת שאלה ישמשו אותה כאשר תגיע אל שער הארץ המובטחת.
ארץ הסיפורים מופיעה בספרי הראשון, "המסע המופלא לארץ המילים". דורון ושירה מרחפים אל ארץ המילים, ועוברים מעליה בדרכם. וזה מה שהם רואים:
"ארץ המחשבות נמוגה לאיטה עד שנעלמה מן העין. מתוך החשיכה נפרשו לעיניהם המשתאות של דורון ושירה אגמים כחולים ושקופים. סביב האגמים הלכו והתגודדו יערות ירוקי עד, בתים קטנים עם גגות אדומים, הרים שחורים ועליהם שלג עולמים. מתוך האגמים עלתה המיית זמרה זכה, אבל לשירה נדמָה לרגע שבהמיה מסתתר בכי דק. בין צללי העצים והֶהרים שעטו יצורים שחורים וצווחו בקולי קולות.
"מכשפות יערות הגשם", אמרה שירה בחרדה, "איזה מין מקום זה?! אני רוצה ללכת מפה".
"זאת ארץ הסיפורים", אמרה מצנפת, "אפשר להיכנס לשם רק עם מורה דרך, אחרת אתה הולך לאיבוד".
"ארץ הסיפורים", אמרה שירה בעיניים מבריקות, "אני רוצה לארץ הסיפורים".
אז שירה לא הגיעה לשם. כרמי – דווקא כן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
