צילום: מאיר פרטוש // מיי פיינגולד

תאריך הגמר: 10 במאי 2014

העיר המארחת: קופנהגן, דנמרק

מספר המדינות המשתתפות: 37

הנציג הישראלי: מיי פיינגולד

"Same Heart", מקום 14 בחצי הגמר

מקום ראשון: אוסטריה

קונצ'יטה וורסט, "Rise Like a Phoenix"

"החוויה של האירוויזיון נפלה עלי", נזכרת מיי פיינגולד. "לא ביקשתי, לא הגשתי מועמדות, לא התחריתי. ערב אחד קיבלתי טלפון מרשות השידור ואמרו לי שנבחרתי לייצג את ישראל באירוויזיון. בהתחלה חשבתי שעובדים עלי, ואז הבנתי שזה אמיתי. אמרו לי להגיע למחרת לחתום על חוזה ושאם אני לא יכולה להגיע, יעבירו את הבחירה למאיה בוסקילה. למחרת קיבלתי את החוזה וביקשתי זמן לעבור עליו. אמרו לי, יש לך עד מחר, אחרת זה יעבור למאיה".

"ואז גילינו, בעלי ואני, שלפי החוזה התקציב שרשות השידור נותנת הוא 'שקל וחצי', ובו אנחנו צריכים תוך שלושה חודשים להקליט שלושה שירים ברמה הכי גבוהה שאפשר ולצלם להם קליפים ברמה הכי גבוהה שאפשר, כדי שיבחרו מבין שלושתם. אחרי שנבחר השיר היה בלגן, כשיוצר של שיר אחר מהשלושה תבע אותנו, כי בשיר הנבחר לא היו מספיק מילים בעברית, אז נאלצנו לתקן אותו".

ואיך המשכתם?

"היינו צריכים להעמיד שואו על הבמה עם רקדנים, בלי תוספת מימון. שלחו אותנו לגייס חסויות כדי לממן את הכל. גם תקציב הטיסות והלינה בקופנהגן היה 'שקל וחצי' וכל אקסטרה הכי קטנה היתה על חשבוננו. למזלי, בעלי ואני מפיקים את עצמנו והחלטנו ללכת על זה, וכל ההפקה נעשתה אצלנו בבית, בתוך הזוגיות והמשפחה. שכרנו אנשים וניהלנו את הפרויקט, עד שהגענו לתוצר שהיינו מאוד גאים בו. כי בתנאים שהיו לנו, לא ייאמן שהגענו למצב שאני עומדת שלוש דקות על הבמה עם נאמבר".

הרגשתם לבד בסיפור הזה?

"כן. כי בנוסף, בתקופה ההיא המדינה לא רחשה ובחשה כולה סביב האירוויזיון. הוא בכלל לא היה בפוקוס. התקשורת די התעלמה מאיתנו. שום צוות צילום מהארץ או עיתונאי לא בא לסקר אותנו בשבוע הראשון שם, לעומת שאר המשלחות שבאו עם תקשורת מהבית. רק בחזרה הגנרלית, כשהיינו מקום ראשון בהימורים, פתאום התחילו להתקשר מהארץ ולראיין אותנו ולשלוח כתבים. מי שכן העניקו לנו אהבה היו חובבי אירוויזיון מישראל ואנשי תקשורת ממדינות אחרות, שפרגנו".

היתה פוליטיקה?

"לא, אבל היתה אנטישמיות. בחזרה הראשונה על הבמה בקופנהגן, הבמאי הקרין מאחוריי על המסכים עיגולים גדולים ובתוכם צורות שהיו מורכבות מצלבי קרס. ראש המשלחת התקשר מיד לבמאי ומחה. הבמאי ענה לו: 'חשבתי שזו לא תהיה בעיה'".

את צוחקת?

"נשבעת לך. כמובן שבחזרה הבאה זה כבר לא היה".

מה עוד קרה שם, חוץ מצלבי קרס?

"קונצ'יטה, שזכתה, התחילה עם בעלי מאחורי הקלעים. הוא התחיל לדבר איתה, בעלי סיפר שהוא בעלי, אז קונצ'יטה ניגשה אליי ואמר לי: 'האיש שלך הוא האיש הכי מדהים שאי פעם ראיתי. יו גו גירל!'".

איך הגעת לערב הגורלי?

"הייתי מאוד תשושה. גם הייתי ממוטטת רגשית, אחרי שבועיים וחצי בקופנהגן בלי הבת שלי, שהיתה אז בת שנתיים וחצי ונשארה בארץ".

קחי אותי לשלוש הדקות על הבמה.

"עבדתי באופן מאוד מכני, בלי רגשות, כי אין מקום לטעויות. התזמון מאוד חשוב וצריך לזכור בדיוק מאיפה מגיעה המצלמה, לאן צריך להסתכל, מאיפה מגיעה הרקדנית וכמה צעדים צריך ללכת ולאיזה כיוון. רק אחרי ההופעה צפו אצלי התחושות. הייתי מאוד מרוצה והרגשתי שאנחנו נעלה לגמר. חגגנו ושמחנו בגרין רום, למרות שהייתי ממוטטת. בסוף לא עלינו לגמר, אבל קיבלתי רק פרגונים על ההופעה שלי שם. כבוד אדיר בכלל להגיע לשם, מה אני צריכה יותר מזה".

למה זה לא עבד?

"הובלנו בטבלאות ההימורים והגענו בסוף מקום אחד לפני אחרון בחצי הגמר. אני לא רוצה להישמע מתלוננת, אבל שיטת הניקוד היתה רקובה. היא היתה נורא מסורבלת ונתונה למניפולציות. עובדה ששנה אחר כך היא שונתה. אבל אלה הקלפים שקיבלנו, אין תלונות".