למה הרגנו את העבריות?

ב־1 בפברואר 1945, בוועידה השישית של ההסתדרות, הופיעה רוז'קה קורצ'ק, מגיבורי מרד גטו וילנה, וסיפרה על ממדי השמדת היהודים באזור וילנה. היא דיברה בשפתה, ביידיש. אחריה הופיע יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן־גוריון, ואת דבריו פתח במילים: "למרות שהחברה שלפני דיברה בשפה זרה וצורמת..." ובאולם החלה מהומת אלוהים.

יותר מארבע שנים אחר כך, באוגוסט 1949, הטילה הוועדה לביקורת סרטים ומחזות איסור על עריכת מופעים ביידיש, אשר ספק אם היה בסמכותה. ב־1951 העלו קבוצת שחקנים, בניגוד מוחלט לאיסור, את ההצגה "הרשל'ה האוסטרופולי" ביידיש, וכנגד ראש הקבוצה, נתן וולפוביץ', הוצא כתב אישום. אישומו עורר סערה. לישראל הצעירה הגיעו שרידי השואה מאירופה, רובם הגדול לא ידע עברית, ורבים מהם ביקשו לצפות בהצגות ביידיש. 

העניין הגיע לישיבת הממשלה ביולי 1951. בישיבה אמר בן־גוריון: "אני חושב שנפסיד (במשפט; י"ב). גם כיום קנאי אני ללשון העברית, אבל כאשר היינו מעטים, אפשר היה להתאכזר. כיום אי אפשר לדון מאה אלף איש לחוסר קצת נחת". הממשלה החליטה להורות לשר הפנים לבטל את האיסור של הוועדה לביקורת סרטים ומחזות על תיאטרון ביידיש, והמשפט לא התקיים.

סיפור זה הוא, למעשה, התשובה הטובה ביותר לטיעוניו של רמי לבני, המבכה בספרו את קץ עידן העבריות. העבריות, כפי שלבני מגדיר אותה, היתה שלב אכזרי אבל אולי גם הכרחי בחייו של היישוב העברי בארץ ישראל, ובשנותיה הראשונות של המדינה. עם זאת, אסור היה לו להימשך, כיוון שהוא פגע בחירותם של פרטים וקבוצות בחברה הישראלית להתנהג, לדבר, ולהשתמש בשמותיהם כרצונם. 

"גדוד מגיני השפה" היה מורכב מקנאי עברית צעירים, בשנות ה־20 וה־30 של המאה שעברה, שלא בחלו באמצעים: הם זרקו פצצות סירחון על מופעים ביידיש, העירו לעוברי אורח ואפילו היכו אנשים שדיברו יידיש ברחובות הערים. הם אף לא נרתעו מלהעמיד את חיים נחמן ביאליק למשפט ציבורי לאחר ש"נתפס" דובר יידיש בתל אביב.

כריכת הספר (כרמל)

בן־גוריון דרש מן הציבור להשתמש בשמות עבריים, פרטיים ומשפחתיים, ויישם זאת בשירות הממשלה, בעיקר בשירות החוץ; שרידי שואה שביקשו לשמור את שמות משפחתם נתקלו בקיר אטום. כל חנות שהשתמשה בשמות זרים זכתה לגינוי לפחות. אני זוכר חנות בשם "שיק פריס" לבגדים ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, שאבי היה עובר תמיד למדרכה השנייה כשהתקרב אליה. אבא היה דובר לטינית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, פולנית, רוסית, ערבית, יידיש ועברית, אך רק את העברית כהלכה הוריש לנו. הוא היה מוכן לסייע בהכנת שיעורי בית באנגלית, בצרפתית ובערבית, אבל לא יותר. אפילו לא בצחוק. בבית מדברים עברית, וזהו.

כלומר, דור הצברים הראשונים שילם מחיר על העבריות כפי ששילמו על כך העולים החדשים, אבל רובם ככולם השלימו עם המחיר בגלל האמונה שבלי "כור היתוך", נישאר שבטים ולא ישראלים. לא היה מדובר בכור נצחי, ודברי בן־גוריון על תיאטרון היידיש מסבירים כי גם מנהיגי האומה ראו בכך שלב הכרחי ומוגבל בזמן.

ספרו של לבני מתגעגע לכור ההיתוך ההוא, ואפילו, משום מה, לשנים שבהן היתה תל אביב מרופטת ומכוערת. הוא חושש מכך שהחילוניות הופכת מעיקרון המהווה חלק מתפיסת עולם, ולתביעה של חילונים לאפשר להם לחיות את חייהם כמגזר הזכאי לזכויותיו. הוא אפילו מתנגד לתנועה הגדולה של לימוד חילוני של המקורות הדתיים, וטוען כי מדובר בלימוד מקורות שלמים תוך דחיית ערכים אחרים שאין להם מקום במודרנה. מדוע אינו סומך על הלומדים החילונים שיידעו לבור את המוץ מן התבן?

קביעתו המרכזית של לבני היא שהציונות היתה אנטיתזה לדת, ומצאה את ביטוייה בעברית. לגרסתו, במקום לעמוד מול הדת, הציונות מעדיפה כיום להתפשר עימה, להציג עצמה כדתית או לפחות כמסורתית. קשה לי לקבל את הקביעה הזו. תיאודור הרצל, שהמציא את הציונות המדינית, לא שיער בדעתו כי אזרחי המדינה שעליה כתב ידברו עברית. הוא ראה את מדינת היהודים כהעתק של מדינה אירופית, סבר כי ידברו בה גרמנית או שכל אדם ידבר בה בשפתו.

הרצל אמנם היה חילוני מובהק, ולא רצה שרבנים יכתיבו את עקרונותיהם לציבור, אך כאשר תיאר את רעיונו המפורט להעברת יהודי אירופה למדינה היהודית, הוא ציפה כי בראש הקהילות שיעברו לארץ ישראל, יעמדו רבנים. ואם נוסיף לכך את העובדה שהסופר העברי היחיד שזכה בפרס נובל לספרות, שמואל יוסף עגנון, היה ציוני דתי - יהיה קשה לדבוק בהבחנה הדיכוטומית שעושה לבני בין דתיות ועבריות.

עם זאת, אני מסכים עם עמדות אחרות שלבני מציג בספר: הביקורת על הפערים החברתיים המתרחבים; ההשלמה הגוברת והולכת עם הירידה מן הארץ; הנכונות להשלים עם סיפוח השטחים; והאדישות לכך שמיעוט יהודי ישלוט ברוב פלשתיני. 

כך שהתמונה מורכבת. התבגרותה של ישראל מאפשרת לה לוותר על הרבה היבטים שליליים של תקופת העבריות. מה שלבני מכנה עבריות אינו אלא פיגומים שעליהם נתמכת מדינה יהודית בת קיימא. ועם כל פגמיה, היא סיפור הצלחה מאין כמותו. √

קץ עידן העבריות / רמי לבני; כרמל, 172 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו