מיום שנולדתי אכלתי המון, פי כמה מפעוטות בגילי. בלילות שמו לי דלי ליד המיטה כי הגוף הפצפון לא עמד בכמויות של חייל קרבי. בחגים למשל, כשכל ההורים התחננו לילדים שיפסיקו לשחק ויבואו לאכול, אני לא עזבתי את השולחן לשנייה. דאגתי שמא אפספס מנה.
אחד המור"קים המפורסמים אצלנו במשפחה התרחש ביום העצמאות. הייתי בת ה-4 וטיילתי עם ההורים במדרחוב. ההופעות והקרניים הזוהרות לא ממש עניינו אותי, כמו שאומרים "אין מה לעשות איתה היא רק רוצה לאכול". אחרי מנה פלאפל, תירס חם והר של צמר גפן מתוק - ביקשתי פיצה והם נעמדו על הרגליים האחוריות. מחיתי, בכיתי, אך לשווא.
פתאום הם שמעו מאחוריהם בכי נורא והסתובבו לראות מה קרה. ילד קטן עמד שם שבור, עם פיצה ביד, אבל בלי גבינה, ואני עם רוטב עגבניות על כל הפנים ומבט של "לא אשמה". כן, שלחתי יד ולקחתי מה שרציתי. והם רצו שתבלע אותם האדמה.
הסיבה היחידה שלא הגעתי ל-100 קילו עד כיתה ו' היא ההורים שלי, שנלחמו בי ובתיאבון שלי עד התשה. בניגוד לאינסטינקטים, לרגש, לייסורים - חנקו דמעות והקציבו לי כמויות. אני זוכרת הכל, איך בארוחות מרובות משתתפים סימנו לי במבט להפסיק, במסעדות רבנו מול המלצרית וכשהגעתי לבית של חברה גיליתי שההורים שלה כבר קיבלו תדריך. כעסתי, נעלבתי, הרגשתי חנוקה, לא ניחם אותי כשהסבירו שזה מאהבה.
מעבר להערצה שלי כלפיה, התחברתי מאוד לקרנפית הוורודה
כשהגעתי למצוות לקחו אותי לשיחה. אמרו לי שאני גדולה מספיק לקבל החלטות ולהבין את ההשלכות, ושמעכשיו אני יכולה לאכול מה שאני רוצה. ואני אכלתי, או-הו כמה שאכלתי. כל מה שחי, צומח או דומם היה לידי בסכנה.
בגיל 13 כבר הייתי שמנה, אז בחוג ריקוד עברתי לשורה מאחורה. אף בן לא רצה לרקוד איתי סלואו במסיבה ולא יכולתי לשים חולצות בטן שהיו באופנה. אבל הם העריכו נכון, תפסתי את עצמי בידיים ומאז אני, כמו רבים מאיתנו, נלחמת בהשמנה. היום אני אסירת תודה על שנתנו לי הזדמנות להחליט על הגוף שלי - רק כשהייתי בשלה.
משקל עודף הפך בשנים האחרונות למשהו פופולרי בעיתונים, אבל רק שם. בחורה אחת אמיצה, ליהיא גרינר שמה, העיזה לצעוק "המלך הוא עירום", ולטעמי - צדקה. רגליים שמתחברות לכדי שפשפות זה לא משהו שקורה לנו מבחירה. לו יכולנו למסור למישהו את הסנטר הנוסף היינו עושות זאת בשמחה. עוד לא פגשתי אישה שאוכלת בלי הכרה כדי להגיע למידה 44, שזו מבחינתה מטרה.
זה פשוט קורה, בדרך כלל כבר מגיל קטן, כי ההורים לא רוצים או לא מסוגלים להגיד "לא". זה ודאי קשה נורא, אבל חוסך שבטו שונא בנו. לתת לילד להגיע למשקל לא סביר זה ההפך מאהבה.
נטע ברזילי הפכה את החתיכות לתפאורה בהצגה שלה
בפורים הזה התחפשתי לנטע ברזילי בקליפ של "באסה סבבה", מעבר להערצה שלי כלפיה, התחברתי מאוד לקרנפית הוורודה. הייתי בטוחה שאהיה מקורית, שהבאתי יציאה. אבל קלעתי לדעתן (ודעתם) של חצי מדינה.
בנות קטנות שהתחפשו לנטע העידו שסוף סוף יש להן למה להתחפש, שיש להן מודל. ואז זה הכה בי - ההבדל בינה לבין דוגמניות פלאס סייז הוא שהן אומרת "זה יפה להיות שמנה" והיא הוכיחה, אולי לראשונה, שזה בכלל לא העניין.
הבשורה של נטע לא נוגעת למשקל הגוף, אנחנו מפספסים את הנקודה. כשהיא צעדה על המסלול בבגד ים, לצלילי שיר פרי עמלה, היא הפכה את כל החתיכות לתפאורה בהצגה שלה. לא מחאו לה כפיים כי היא שמנה, אלא משום שהיא ווינרית, חתומה על זכייה היסטורית ואמיצה. כל היפות שם בתצוגה החווירו לידה. נטע של לפני שנתיים הרי לא הייתה גורמת לכזו סנסציה, למרות שנראתה אותו הדבר, אותה המידה.
אז מה שאקח מהפורים הזה לכל החיים, וכשאגדל ילדה משלי כמובן, היא ההבנה שאם את מוצלחת, את יותר מושכת מכולן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו