נעמי פולני התבשרה השבוע על זכייתה בפרס ישראל בתחום התיאטרון והמחול. בראיון מיוחד שהעניקה ל"שישבת" ביוני האחרון סיפרה "האמא של הלהקות הצבאיות" על חייה במושבה כנרת, על זיכרונותיה המקצועיים ועל יחסה לפרשה המטרידה של ילדי תימן. בין השאר אמרה: "הוקרה תמיד היתה. כסף אני צריכה". לרגל הזכייה חזרנו לראיון ההוא, שערכה איתה נצחיה יעקב, וגם התקשרנו לברך.
נעמי, ברכות. איך את מרגישה עם הזכייה?
פולני: "פיזית אני מחלימה. הייתי קצת חולה, ועכשיו אני מבריאה ומתחזקת. הפרס הזה משמח אותי, אבל הוא גם מרעיש את הנימים במידה מסוימת. אני רק עשיתי את מלאכתי, כמו כל אחד שרק עושה את מלאכתו".
בראיון שהענקת לנו בקיץ האחרון, אמרת שאת לא זקוקה לפרס הזה.
"בדיוק ככה. הפרס הוא הוקרה. אם אתה חי בשלום עם המלאכה שלך, אתה מפוצה, מפצים אותך, בשם ההוקרה. לא עובדים בשביל ההוקרה, אבל אם אתה עושה מלאכה נאמנה, ולא עושה שטויות, אז אתה תמיד זוכה בהוקרה".
הפרס הכספי, בסך 75 אלף שקלים, יכול לעזור לך כלכלית?
"כן, אני בטוחה. כסף בוודאי יכול לעזור לי. כל מי שהיה עצמאי ולא שכיר - אין לו פנסיה. אז מוכרחים לטרוח ולצוד פרנסות במשך כל החיים. אין לי פנסיה, אז ודאי שזה טוב לי להיות מתוגמלת בשכר. אין לי טענות, כי תמיד היו לי חברים, ואם אני נזקקת, החברים תמיד עוזרים לי. אם אני במצוקה, יש לי למי לפנות".
מלבד לזכות בפרסים, מה את עושה בימים אלה?
"אם לא הייתי צריכה להמשיך לעבוד (פולני עורכת מוזיקה ברצועת 'שבת עברית' ברדיו 103FM, א"נ) היה לי יותר זמן לקרוא, לשמוע, לסדר את הבית, לעסוק במלאכות יד. בימים אלה אני כותבת משהו, 'מדגירה' פרויקט למישהו שביקש שאכתוב לו".
יש משהו בחייך שאת מצטערת עליו?
"הצער שלי הוא שרוב הדברים מפעם קיימים כיום רק בזיכרון, כי בתקופה ההיא לא נהגנו לצלם, גם לא היו התנאים, אז רוב הדברים לא הונצחו. רק מהתרנגולים יש מעט שצולם. על זה אני דואבת, כי הייתי רוצה לראות את האנשים, איך הם מבצעים ואיך הם היו באותה תקופה. ההנאה הזו נמנעה ממני".
לראיון עם נעמי פולני - ליחצו כאן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו