"הסוסה", או "די קליאַטשע", הוא קלאסיקה יידית, רומן שנכתב בידי מי שנודע כ"סבא" של הספרות העברית והיידית - מנדלה מוכר ספרים (שם העט של שלום יעקב אברמוביץ). הרומן זכה לפופולריות רבה עם צאתו לאור בשנת 1873. אלא שעל אף מעמדו הקאנוני, והברכה שבכניסתו המחודשת לארון הספרים הישראלי, פותח המתרגם, חוקר הספרות דן מירון, בהקדמה מצטדקת.
הסיבה היא שמנדלה עצמו חיבר גרסה עברית של היצירה כמה עשורים לאחר שראתה אור לראשונה ביידיש. מכיוון שהגרסה העברית היא למעשה יצירה מקורית של מנדלה, יצירת גרסה עברית חדשה היא, לדברי מירון, בבחינת "דבר אשר לא ייעשה", ו"ונדליזם ספרותי", שכאילו עוקף, או דוחק הצדה, את הגרסה העברית שמנדלה עצמו כתב.
נניח כרגע לשאלה העקרונית אם יצירת גרסה עדכנית ליצירה שלשונה התיישנה היא אכן בבחינת ונדליזם ספרותי (האם "תרגומים" כאלה של יצירות עתיקות בהכרח מוחקות את המקור או שהן מוסיפות עליו, מהדהדות אותו, מפלסות אליו דרך?). ההצדקה שמוצא מירון להוספת נוסח עברי נוסף היא שהתרגום לעברית של מנדלה נעשה זה מכבר "מוזיאוני" ובלתי נגיש לקוראים שאינם מומחים בספרות העברית של הזמן.
כריכת הספר (הספריה החדשה)
כפי שמוסבר בהקדמה, מנדלה סירב להכריע בין הספרות העברית והיידית, וראה את קיומן זו לצד זו כנשימה "בשני הנחיריים". לפיכך הוא יצר גרסאות עבריות לרבים מהסיפורים שכתב ביידיש. אלא שלא היה זה בדיוק תרגום. החפיפה בין שני קהלי הקוראים – שהרי רבים ממי שקראו את הגרסה העברית של סיפורו קראו לפני כן את המקור היידי – הביאה אותו לכתוב את הנוסח העברי כ"שעשוע רוחני", כדברי מירון.
במלים אחרות, מתוך הנחה שקוראיו העבריים כבר מכירים את העלילה מתוך הנוסח היידי, יכול היה מנדלה להרשות לעצמו להעמיס על הגרסה העברית תעלולים לשוניים וירטואוזיים, ושפע של רמזים שנונים למקורות מקראיים, תלמודיים ומדרשיים. אלה היו אמורים לקרוץ לקוראי העברית המלומדים, בוגרי החינוך התורני.
אבל השפע הלשוני הזה, שמירון מכנה "ממרח תלמודי-מדרשי", לא זו בלבד שמפריע לשטף הסיפורי, אלא שאף חוסם את דרכו של הקורא הישראלי החילוני, שאינו שומע עוד את כל מערך ההדהודים המפואר והאירוני של העברית הזו. המוטיבציה של מירון לתרגם את הסיפור מתוך הנוסח היידי מסגירה גם הלך רוח נוגה של השלמה עם מצב הניתוק של הקוראים הישראלים החילוניים ממקורותיהם הטקסטואליים. שהרי "כדי לטעום את הסיפור (בגרסתו העברית המקורית) על כל דקויותיו, יהיה עליהם להסתייע בפרשנות שתצטרך ללוות את הסיפור בשוליים רחבים כשל פירוש רש"י והתוספות המקיפים מכל צד קטע לא ארוך של הגמרא".
המוטיבציה הזו, לפרסום התרגום העברי החדש של מירון, חשובה לא רק בגלל שהיא מקבלת מקום נכבד בהקדמה לספר ועל הכריכה האחורית, אלא גם מפני שהיא עומדת ביסוד כמה מבעיותיו של התרגום. זהו תרגום מלא חיות, תסיסה וברק, המסור כולו לשאיפה להדביק את הקורא הישראלי באנרגיה התזזיתית, ההיסטרית-קומית, של מנדלה. אלא שדווקא מחויבותו העמוקה והתשוקה להעביר לקורא הישראלי את משחק המשמעויות של הטקסט היידי עומדות כאן בעוכריו.
הסיפור מתפתח בעת ובעונה אחת בשני מישורים: לצד סיפור העלילה הגלוי – צעיר יהודי משכיל, סרוליק (ישראל) שמו, הנוסע לקייב כדי לעבור את הבחינות האקסטרניות הדרושות לו כדי להתקבל ללימודי רפואה, ופוגש בדרכו בסוסה מרוטה וכנועה – מתפתח גם ממד אלגורי. הסוסה, הסובלת שעבוד והתעללויות, מגלמת את מצבו האומלל של העם היהודי בגולת אירופה, ולא בכדי המפגש רווי האמוציות איתה מסמן את תחילת קריסתו הנפשית של סרוליק.
מתחת לסיפור ה"גוגולי" הפרוע, המלא בשדונים נקמניים וחיות המתגלגלות לצורת אדם – הזיותיה של נפש פסיכוטית – מובא כאן וידויו המיוסר של המשכיל הצעיר, הנקרע ביחסי אהבה ותיעוב לעמו המבוזה.
המשחק של מנדלה בין שני מישורי המשמעות האלה נותן לסיפור הזה הרבה מהברק שלו ומהרוח הליצנית הקומית-בוכייה שלו. "להיפטר ממנה – הלב לא נותן לי", אומר סרוליק. "יש לי עליה איכשהו רחמנות נוראה, ואני נמשך אליה כמו למגנט".
האלגוריה אינה מוסווית – להיפך, מנדלה עצמו מורה לקורא בפתיחה שיש בסיפור "קריצה" שתדבר אל המשכילים. אין כאן מבנה דו-קומתי יציב המפריד בחציצה ברורה בין סיפור עליון וסיפור תחתון, אלא עולם כאוטי באמת, שבו המשמעויות פולשות זו לתוך זו, ואינן מאפשרות לקרוא את האלגוריה על יחסי המשכיל ועמו כסיפור נפרד מסיפורו של המשוגע שנפשו נקרעת באהבתו לסוסה האומללה.
אלא שמירון לא מתאפק ואולי מתוך חשש שהקורא יחמיץ כמה מהרמזים, ולא יידע לכוון את דרכו אל הפרשנות האלגורית "הנכונה", מציף את הסיפור בהערות שוליים, שהן אמנם למדניות ועשירות מאוד, אך עם זה גם חושפות איזה חוסר ביטחון בקסמו של הטקסט, ואולי יותר מזה, חוסר ביטחון ביכולתו של הקורא להתמודד עם המישור האלגורי. כל זאת, הגם שרמיזותיו עבות במיוחד ואינן מוסוות כלל.
וכך, למשל, כשסרוליק תלוי באוויר, באה הערה כי מצבו דומה לזה של עם ישראל כעם ללא מולדת; כשסרוליק מפנה פניו מזרחה בהשתוקקות, באה הערה שהכוונה לתשוקת השיבה לארץ ישראל; וכשנגלה לסרוליק מראה ביעותים של הסוסה בצוואר כחוש ופאות המסובכות בגושי שיער, מופיעה ההערה שזהו דימוי קריקטוריסטי של היהודי המזרח־אירופי.
התוצאה האבסורדית היא שדווקא תרגום "הסוסה" מהיידיש, שבא לכאורה, ובמוצהר, להעביר אל העברית את העושר הסיפורי של הגרסה ה"עממית" (להבדיל מהלמדנות של הגרסה העברית) שב ומעמיס על הגרסה העברית החדשה את אותו נופך למדני. הוא סוגר על חיותו הנפלאה של התרגום בעומס של תיווכים דידקטיים – בהקדמה, בהערות רבות, ובאחרית דבר (בת כ־60 עמודים) אשר, אם נמשיך את דימויו של מנדלה, מאיימים "לסתום את נחיריו" של הסיפור ואת משחקו הנזיל, הבלתי־מאורגן - בין קומות המשמעות הגלויות והגלויות־פחות. √
הסוסה / ש"י אברמוביץ'; תירגם מיידיש: דן מירון;
הספריה החדשה, 265 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
