נפשו הסוערת של פרופ' דב גולדברגר הולידה בימים אלה כתב קטגוריה קשה על הרלוונטיות של רבות מהתפילות "שעבר זמנן", אך הקולקטיב היהודי מוסיף לאחוז בהן ולחזור עליהן מדי יום, שבת ומועד, מתוך סידור התפילה היהודי. "לחשב מסלול מחדש: להוציא את הגלות מעם ישראל", ספרו של גולדברגר, קורא תיגר על קיבעונם של נוסחי התפילה המסורתיים.
גולדברגר, פרופסור לחינוך, שעמד שנים רבות בראש החברה למתנ"סים ואף כיהן כמנכ"ל משרד הרווחה, חש שהתפילה כיום אינה משקפת עוד את חיינו בישראל. הוא כותב כי "היא קפאה לה אי שם בכפור של אירופה או נמסה בחום המדבר", וטוען כי לא פעם היא נאמרת מן הפה אל החוץ. הוא חפץ להזדהות עם מילות התפילה, אך לעיתים אינו מסוגל לכך כאשר הוא נדרש "למלמל קטעים בארמית", ולדמות עצמו ל"רימה ותולעה" או ל"נבער מדעת".
הספר תוהה מדוע לא השתנה דבר בתפילה היהודית, כך "שישקף את צמיחתה של מדינה יהודית עצמאית חזקה מצליחה ומתפתחת, כפי שלא היתה מעולם בהסטוריה היהודית", ומדוע ממשיכים המתפללים לבקש בתפילות דברים שהיו נכונים לתקופת החורבן והגלות כמו: "ואל תעשה כלה עימנו בגלותנו", "ושבור עולנו מעל צווארנו", או "שתעלנו בשמחה לארצנו".
לא ברור לגולדברגר למה ממשיכים לדחות את בקשת הגשמים בשבועיים, "עד שאחרון העולים מבבל ישוב לנהר פרת" מדוע חוזרים על תפילת שמונה עשרה ללא צורך, אבלים יותר מ־70 ימים בשנה, וחוזרים שוב ושוב "על אמירות, שמתארות את ירושלים של ימינו, כעיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה מאין יושב"? הוא וכשכמותו מתקשים לדקלם פיוטים, סליחות וקינות "שאינם מבינים". הם מתרעמים על כך שהמילים "עצמאות" ו"מדינת ישראל" כלל אינן מופיעות בתפילת יום העצמאות, ש"כולה מועתקת מתפילות אחרות".
לדידו של גולדברגר, ראוי היה למשל לקבוע "קידוש" ליום העצמאות - "האירוע הגדול ביותר של העם היהודי באלפיים השנים האחרונות", אך יום זה זכה בסידור התפילות ל"לקישוטים בלבד", בעוד "יציאת מצרים, יצירת העם היהודי, מוזכרת עשרות פעמים ביום, בתפילה בברכת המזון, בתפילין, במזוזה, ואפילו בקידוש של שבת, הבא להזכיר את ימי הבריאה", מדינת היהודים בעת החדשה, שראויה אף היא לאזכור דומה בתפילות, מודרת מהן, הוא מלין.
זהו ספר מרתק, משום שבמציאות של מסורת אורתודוקסית שלטת, הנהוגה בענייני דת ותפילות בארץ ישראל, הוא מנסה לשבור קיפאון ומוסכמות. גולדברגר מתייחס כמעט לכל מחזור התפילות היהודי לאורך השנה, מתעכב על טקסטים שלכאורה אבד עליהם הכלח, ומציע חידושים שאותם הוא מכנה "תיקון" (ולא שינוי). בפרקים האחרונים בספרו, הוא מציג תקדימים היסטוריים לא מעטים לתיקונים שכבר נעשו בעבר ואף מציע תיקונים משלו.
למרות שגולדברגר מגביל את התיקונים שלו בנוסחי התפילה, הסיכוי להתממשותם נמוך למדי. לכל היותר הם יתקבלו על ידי בתי כנסת וקהילות מסוימות, אך יידחו על ידי רבות אחרות. הממסד האורתודוקסי הרבני כבר ידאג לכך, והשכר עלול לצאת בהפסד: ריבוי נוסחים וסידורים השונים זה מזה, ושבירת הנוסח האחיד בתפילה, שבו דבקים לאורך דורות מתפללים יהודים אורתודוקסים בכל רחבי העולם.
כריכת הספר (דני ספרים)
האחידות בתפילה היא בעלת ערך רב. היא מאפשרת ליהודים מעדות וממדינות שונות, בעלי השקפות מגוונות ואורח חיים שונה, להתאסף יחדיו בבית הכנסת ולהתפלל יחד במניין.
למרות זאת, החיבור של גולדברגר חשוב מכיוון שהוא מעורר דיון ציבורי, תורני והלכתי נדרש. יש לקוות שאכן יפעל כזרז - בהסכמה רחבה ככל שניתן - לתמורות מתבקשות.
לא פעם סימני השאלה שהספר מציב על נוסחים קיימים אכן קולעים, כמו תהייתו של המחבר על "חדש ימינו כקדם" וקושייתו: "לאיזה קדם בדיוק אנו מתכוונים?", או שאלתו, כמה מבין המתפללים שקוראים מדי יום תפילות לבניין המקדש, באמת חפצים בו וכמהים אליו? לעיתים, עם זאת, ביקורתו גורפת מדי. כך באשר למילות "שיר המעלות", שמרגשות רבים כשהן מושרות במנגינת "התקווה" בתפילת יום העצמאות. גולדברגר משום מה מסויג מהן. כך גם באשר לפיוט "יראתי בפצותי שיח להשחיל", הפותח את חזרת שליח הציבור בתפילת ראש השנה. אני עצמי, כשליח ציבור בתפילת שחרית של החג, מכיר היטב את מילות הפיוט העתיק, דווקא מתחבר אליהן, וחש שהן מדברות גם לציבור המתפללים.
המכשולים בדרך לתיקון הנדרש שגולדברגר חפץ בו הם רבים. הוא מודע להם ומנסה להתמודד עימם. המרכזי שבהם - הסכנה למדרון חלקלק - מביע להערכתו פחד קמאי משינוי. לכן ספרו מדגיש כל העת שמדובר בתיקון, שאינו אלא כורח של זמן ופרספקטיבה - ואינו מופיע כרפורמה או כשינוי. לא מדובר בסמנטיקה: מי שיקרא ב"לחשב מסלול מחדש", המעניין והמנוסח היטב, יבין את ההבדל. √
לחשב מסלול מחדש / דב גולדברגר
דני ספרים, 392 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
