תעלה ותבוא

סטיילינג: מיכל עובדיה, איפור ושיער: ורד בדוסה־רוטרו

שמלה: ויוי בלאיש, נעליים: אלדו, עגילים: שגית רביבו

 

סטנד־אפ

"הקהל מריח פחד" | "היום אני משוחררת"

"סטנד־אפ עבורי זה אושר. זה אחד הדברים שאני הכי שמחה שאני עושה. המופע שלי, 'החיים על פי יעל לבנטל', רץ כבר שנה וחצי והוא עלה בעזרת שירה אלון, שעזרה לי לערוך אותו. לפני זה עשיתי שנתיים וחצי של ניסיונות ובדיקת חומרים, שהתחילו מחמש דקות בקאמל קומדי, המשיכו לאוזן בר ואחרי שסגרתי שני מקומות באותו ערב אמרתי לעצמי אוקיי, את יכולה לעשות את זה. אם הייתי יודעת איזו דרך אני צריכה לעבור לא היו לי כוחות להתחיל, כי מהיום שניסיתי את חמש הדקות הראשונות עברו כבר ארבע שנים ורק עכשיו, בהופעות האחרונות, אני מרגישה משוחררת, שכיף לי, שאני עולה לבמה בלי להתפלל שתהיה רעידת אדמה או שהקהל ימות. מישהו אמר לי פעם שקהל זה כמו כלב, הוא מריח פחד, ואני חושבת שבסטנד־אפ זה נורא נכון כי כשאתה טיפה לחוץ הקהל מרגיש את זה, וקשה להניע ולצלוח את הדבר הזה שעומד בינך לבינו".

 

חלומות

"רוצה סדרה משובחת" | "שקומיקאי גדול יפנה אלי"

"משהו במקצוע שלנו גורם לתחושה מאוד כיפית, של להיות כל הזמן לפני השיא. לא הייתי רוצה להרגיש שכבר עשיתי הכל, כי צריך לשמור על עניין, על מוטיבציה, על אמביציה. אין לי איזה תפקיד שסימנתי לעצמי שאני רוצה לגלם, אבל יש מחזה שתרגמתי עכשיו ואני מאוד רוצה לנסות להעלות אותו. יש בו תפקיד שלא דומה לשום דבר שעשיתי ואני לא יכולה לספר מהו כי יכולים לגנוב לי, הזכויות עוד לא אצלי. מובן שהייתי רוצה לעשות סדרה מצוינת עם תפקיד שעוד לא עשיתי, לא משנה לי אם זו דרמה או קומדיה, אני פשוט רוצה שהיא תהיה כתובה מעולה ושרק אצטרך להגיד את הטקסט המשובח. קריירה בחו"ל? אם היו שואלים אותי פעם הייתי אומרת שזה לא מעניין אותי, אבל היום כל אחד שחושב על סדרה או כותב סדרה ישר רוצה שזה יהיה בנטפליקס, שיקנו את זה. אם אנחנו כבר בענייני חו"ל, אז אם פעם זה היה לואי סי.קיי, היום אין לי שם של מישהו אבל כן הייתי רוצה שיזדמן לקומיקאי בסדר גודל שלו קטע מהסטנד־אפ שלי ושהוא יגיד 'הו, אותה אני חייב עכשיו פה לידי'". 

במופע הסטנד־אפ "החיים על פי יעל לבנטל" // צילום: איציק בירן

 

הטרדות מיניות 

"התיאטרון בעייתי" | "הוטרדתי בצילומים"

"בשנים האחרונות עברנו דרך משמעותית מאוד, אבל יש לפנינו עוד כל כך הרבה. תחום התיאטרון הוא בעייתי, למשל בהיצע של תפקידי נשים. עד שבבתי ספר למשחק הבנות יקבלו תפקידים בדיוק כמו הבנים צריכות לעבור עוד הרבה שנים, כי המחזות האלה צריכים להיכתב. חלק מזה הוא גם שהנשים מוצאות את עצמן בתפקידי האשה של, הבת של, הזונה... אם אני חושבת על תיאטרון כעל משהו שצריך לתרום להעצמה הנשית, זה מתחיל גם בתפקידים. יותר מזה, כמה מחזאיות, במאיות או נשים בתפקידים בכירים יש?

כאמא לבנות אני חושבת שמהפכת MeToo היא דבר חשוב מאין כמוהו, והלוואי שהייתי יודעת שגברים לא ירשו לעצמם להתייחס לבנות שלי כמו שהיה מקובל בעבר, ולצערי עדיין מקובל גם היום. אני אפילו לא מדברת על מקרים קשים, אלא על סתם בדיחות סקסיסטיות, או על זה שכל אחד יכול להסתכל ולהגיד מה שהוא רוצה על איך שאת נראית. ברור שגם אני הוטרדתי, אין אישה שלא. למזלי לא חוויתי חוויה טראומטית, אבל כן מצאתי את עצמי בסיטואציה שבה הרגשתי מוטרדת במהלך צילומים - סיטואציה שבחרתי לסיים, ורק שנים אחר כך הבנתי שהייתי צריכה לסיים אותה כמה רגעים לפני כן. לכן כל כך חורה לי כששואלים 'למה לא התלוננת מייד?' את מוצאת את עצמך במצבים שרק אחרי 20 שנה את מבינה באמת מה היה שם. עד לפני כמה שנים האווירה וההתנהגות על סטים היתה אחרת, ואני מרגישה היום שינוי גם מבחינת מה שנשים מוכנות לקבל וגם מבחינת זה שגברים מודעים ומתנהגים אחרת". 

 

חברות 

"קרני אור בחיים" | "רצות יחד מהתיכון"

"אני חושבת שכשאת נהיית אמא ויש עלייך כל כך הרבה עומס, החברות הופכות לקרני אור בחיים, לדבר הכי חשוב. לגנוב בוקר עם חברה באיזו ארוחת בוקר על הים, או להיפגש אחר הצהריים, מרגיש כמו לדפוק את העולם לגמרי. אני ממש מרגישה שצריך לשים את זה בביטוח בריאות פרטי, להגיד לנשים 'אתן צריכות לבלות זמן עם החברות שלכן'. יש לי את חברי הילדות שלי, מעגל חברים מהתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים שרצים יחד מכיתה ט' ועד היום, וכמובן נאספו במשך השנים גם חברות מהתעשייה". 

 

תיאטרון 

"המקצוע בחר אותי" | "סוגרת מעגל עם 'חלפון'"

"אני זוכרת את עצמי נוסעת באוטו עם אבא שלי בגיל 3 או 4 ואומרת לו שאני רוצה להיות שחקנית. גרנו בירושלים, אף אחד מהמשפחה שלי לא היה בתחום, וזה נשמע הכי קלישאה שאומרים שזה לא משהו שאתה בוחר אלא הוא בוחר אותך - אבל זה באמת מה שהיה. לא הייתי ילדה שחקנית, לא הלכתי לחוגי דרמה, בצבא הייתי בנח"ל, אבל ידעתי שאני צריכה ורוצה לשחק. אחרי הצבא התקבלתי לניסן נתיב והיום אני משחקת בהבימה ב'הרובוטית' וב'קח את אבא שלך ולך לעזאזל', נמצאת בחזרות ל'גבעת חלפון' שתעלה בהבימה ומייד אחרי זה אהיה ב'החולה המדומה', גם בהבימה.

אני משחקת גם ב'צעצועים' בתיאטרון תמונע וכתבתי מחזה שעלה בפסטיבל סתיו בקאמרי ועכשיו תהיה קריאה שלו בהבימה. ההפקה הבימתית ל'גבעת חלפון אינה עונה', סוגרת אצלי מעגל מרגש. הרדיו בשבת בבוקר היה פתוח על המערכונים של הגשש וזה פסקול הילדות שלי. סצנות מהסרט חרוטות לי בראש והוא בעיניי משהו נורא נוסטלגי של ישראל המתוקה, התמימה, המצחיקה. בהצגה בהבימה אני הבת של שפרה מהסרט (מיקי קם), כחלק מסיפור המסגרת שכתב דניאל לפין, כשהדמויות מהעבר הם הדודים שלי ואני מספרת עליהם לילד שלי, שהולך לעשות עבודת שורשים. אני משחקת עם טוביה צפיר וניצה שאול, שמגלמים את הדמויות שגילמו בסרט, ועם סנדרה שדה, שהיא אשתו של פולי". 

עם ניצה שאול וטוביה צפיר בחזרות ל"גבעת חלפון" // צילום: קוקו

 

טלוויזיה 

"אין לי בבית" | "אנשים מדקלמים את 'החיים זה לא הכל'"

"אין לי טלוויזיה בבית, אבל זה לא אומר כלום כי היום צורכים את התכנים בצורה שונה. אני עובדת כמעט בכל ערב, אז לא יוצא לי לראות הרבה, אבל לאחרונה הייתי קצת חולה ופתאום יכולתי לראות סדרות - וזה כיף גדול. ראיתי את 'גברת מייזל המופלאה' ואת העונה השנייה של 'כפולים', שהיא ממש מעולה. בעשר השנים הראשונות שלי בתחום כמעט לא הייתי בתיאטרון, עשיתי רק טלוויזיה ואני זוכרת שלקראת סוף 'החיים זה לא הכל' אמרתי לעצמי שאני רוצה תיאטרון - וזה קרה. 'החיים זה לא הכל' רצה תשע עונות, שהתפרסו על פני כמעט 14 שנה.

ילדתי את שלושת ילדיי במהלך הסדרה הזאת - הייתי בהיריון בעונה הראשונה וילדתי את הילדה השלישית שלי בעונה האחרונה. בזמן שהסדרה שודרה לא כל כך הרגשתי את התגובות ברחוב, אבל האפקט של 'החיים זה לא הכל' הוא משהו שאני משתוממת לראות דווקא עכשיו, כי זה כאילו הולך וגדל. היום עוצרים אותי ברחוב הרבה יותר מאשר בזמן שהתוכנית היתה באוויר, כי הסדרה מוצגת בשידורים חוזרים ואנשים רואים אותה אחרת לגמרי, בלופים, ומי שאוהב את זה מדקלם פרקים. אנשים שואלים אותי על סיפורים ואני לא יודעת על מה הם מדברים, כי בעצמי לא ראיתי את כל הפרקים..." 

ב"החיים זה לא הכל"

 

אהבה

"קורה לי נס" | "משתפרת כאמא"

"אני בת 49, נשואה 22 שנה לבנימין, גנן בגן ילדים, ויש לנו שלושה ילדים, בן 18, בת 13 ובת 9. אם היו שואלים אותי פעם אם אצליח לחיות עם אותו בן אדם כל כך הרבה שנים, ועוד באושר, הייתי עונה שאני האדם האחרון שיצליח. איכשהו זה קורה, וזה נס. לא נעים לי להגיד איזה ילדים מגניבים יש לי, כי יותר מצחיק לקטר עליהם והדברים המעצבנים והמבאסים שהם עשו מזינים את המופע שלי בצורה מעולה, אבל אני מלאה באהבה.

אני גם חושבת שאני משתפרת כאמא, כי לדעתי לא היה לי את זה באופן טבעי. למזלי, לבן הזוג שלי יש את זה בגדול. כשהבן הבכור היה בוכה זה היה מפחיד אותי, אבל מישהו אמר לי שגבול זה תרגול בתסכול. המשפט הזה, יחד עם לידת הילדה השנייה, גרמו להפלת האסימון. את מבינה שלכוחות שלך יש גבול - ומתחשלת. מצד שני, אני אמא שלא מסוגלת להגיד 'אי אפשר'. הילדה תגיד 'אפשר להדביק אדמה לחלון?' אני אגיד לה קודם כל כן, ואז אסתובב סביב עצמי ואחפש איך עושים את זה... אני גם קלישאה מהלכת - שחושבת שכשהילדים רואים אותי שמחה ועושה את הדבר שאני אוהבת, הם אוהבים את זה. כשאני אומרת 'אוי, יש לי הצגה', הם אומרים 'איזה כיף לך'. הם מאוד אוהבים תיאטרון, והגדול לומד במגמת תיאטרון בתלמה ילין". 

 

רשתות חברתיות 

"לא אני" | "תאכלו, אל תצלמו"

"אני בחיתוליי באינסטגרם, אבל יש לי פייסבוק ואני מתחילה קצת לא לאהוב אותו. האינסטגרם נראה לי פתאום יותר מגניב. אני מעלה סרטון בפייסבוק והוא מגיע ל־500 צפיות ובאינסטגרם ל־10,000, מה קורה? בואו נודה שיש בעיה בפייסבוק... האמת היא שכל הדבר הזה הוא נורא לא אני. אני שוכחת כל הזמן את הרגעים החשובים שצריך לצלם ולהעלות, הראש שלי לא שם, אבל אני מנסה לזרום. עכשיו, בגלל 

הסטנד־אפ, המפיק שלי הביא מישהי שאמורה לשבת לי על הראש ולהגיד לי 'תשלחי לי תמונה ואני אעלה'. הייתי רוצה שהאינסטגרם והפייסבוק יקרסו לתוך עצמם ונחזור להיות אנשים שכשהם אוכלים משהו הם בולעים אותו, לא מצלמים אותו". 

 

פחדים

"חרדה אימהית" | "רק לא חניון"

"אם יש לי חרדות? בטח! אבל אני רוצה להגיד על עצמי שאני לא אדם חרדתי, אלא אופטימי ובריא בנפשו. הרבה פעמים נותנים לי תפקידים של מרחפת או מטורללת, אבל אני ממש מרגישה עם שתי רגליים על הקרקע. מצד שני, ברור שיש מלא חרדות. קודם כל, אמא שלי נפטרה בגיל 64, כשאני הייתי בת 35, וזה כל הזמן מרחף מעלי עם הילדים שלי. אני מוצאת את עצמי אומרת 'אוי, שרק אזכה להיות באירוע הזה והזה של הילדה', או 'שרק אזכה להיות פה ושם', כי החוסר של אמא ואבא שלי, שנפטר כמה שנים אחריה, הוא גדול. אבי לפחות ראה את שלושת ילדיי, אמא שלי הכירה רק ילד אחד והיא היתה סבתא כל כך מדהימה. זה שהיא לא מכירה את הילדות המופלאות שלי, לא ידעה שהן קיימות ולא נהנתה מהן והן לא נהנו ממנה, זה כל כך עצוב. אנחנו אוהבות כל הזמן להתחבק,

אני והילדות, וכל הזמן עובר לי בראש 'אל תיקשרו אלי יותר מדי, אני עלולה לאכזב אתכן'. זה נורא בעיניי. אני גם לא אוהבת מקומות סגורים או טיסות. אני כן טסה, אבל זה הולך ומחמיר עם השנים. עוד מקום שבו הרגשתי ממש בלחץ הוא באמצע מסלול לשטיפת מכוניות. ישבתי באוטו והתחלתי לתרגל נשימות. נדמה לי שקראתי פעם שמישהו מת כשהוא יצא מהאוטו אחרי מתקן כזה, אז רק בגלל זה לא יצאתי החוצה למרות שכל האינסטינקטים שלי צעקו 'צאי! תברחי!' גם חניונים אני שונאת. אני מוכנה לחפש חניה בעיר שעות אבל לא למצוא את עצמי מסתובבת בחניון". 

עם שתי בנותיה

 

ריאליטי

"המירוץ למיליון יכול להיות כיף"

"אני נורא נחמדה לאנשים, וכשמישהו רוצה להיפגש אתי קשה לי להגיד לא. שמתי לב שזה קרה לי כבר פעמיים, כשהציעו לי להשתתף בריאליטי, ואמרתי לעצמי 'יעל, את הולכת לקבוע פגישה עם אנשים על דברים שאין מצב שתעשי'. אני זוכרת שהתקשרתי ואמרתי אין מצב שזה יקרה, אבל אם אתם רוצים בואו ניפגש ואז אמרו לי 'אוקיי, אז לא'. אני לא פוסלת השתתפות בכל ריאליטי, למשל המירוץ למיליון יכול היה להיות. לא הייתי עושה את זה כי זה גדול עלי, אבל זה יכול להיות כיף. כצופה אני לא רואה ריאליטי, אבל אם היה לי זמן היתי יושבת שעות וצופה". 

maya19.10@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו