לפני חצי שנה יצאתי למסע - לשינוי הגופני הכי משמעותי שעשיתי בחיי. אף פעם, בכל 35 שנותיי, לא עשיתי דיאטה ולא בדקתי מה נכנס לי לפה. עד שיצאתי למסע בו הורדתי 20 קילוגרמים.
תמיד היה לי ברור שאני לא רזה, אבל גם לא הרגשתי ממש שמן. אף פעם לא שקלתי מעל 100 קילוגרמים, אף פעם לא עשיתי דיאטה ומעולם לא הקפדתי על מה נכנס לי לפה. איפשהו בחלק האחורי של הראש היה לי ברור שיום אחד זה יצטרך להשתנות, אבל לא היה ברור מתי היום הזה יגיע. ואז הוא הגיע.
בוקר אחד עם כאב בלתי נסבל במותן ובגב גיליתי שיש לי אבנים בכליות, וכן, זה יותר כואב מלידה. רופא המשפחה, שגם ככה אוהב בדיקות, שלח לסדרת בדיקות דם שהראו שהמצב לא משהו. כנראה אגב ללא שום קשר לאבנים שהתגבשו אי שם בבטן.
שלום לחברים חדשים ולא מוכרים (שומנים בדם טריגליצרידים) שמסתבר שהלכו איתי לכל מקום ובכמויות. כמה? 400. הנורמה אגב היא מתחת ל-100. וגם אותו דבר מוכר שחשבתי שיש רק לזקנים - כולסטרול.
הטלפון מהרופא היה חד משמעי. "הבדיקות שלך לא טובות, מאוד לא טובות. אתה חייב להיכנס למשטר תזונה קפדני". ואז הוא המשיך בסדרת הוראות על מה מותר ובעיקר מה אסור, בזמן שאני שומע רק "בלה, בלה, בלה". למזלי גיסתי היא תזונאית, ולאחר שראתה את הבדיקות שלי היא בנתה לי תפריט שבגדול אומר - אסור פחמימות, אסור סוכרים, מותר חלבונים וירקות. בהצלחה.
לא מחפש לרזות
המטרה הראשונית הייתה לשפר את המדדים בדם. הירידה במשקל הייתה רק תוצאה נלווית של ההליך. פתאום גיליתי שאפשר לאכול ארוחת ערב שאין בה לחם ואין בה פסטה. מה יש בה? ירקות, ביצים, דגים והרבה דברים טעימים מאוד. הבעיה - נדרשת השקעה יותר גדולה כדי לסיים את הערב שבע.
חוץ משינוי בתזונה נדרשתי גם להתחיל לעשות כושר. הבעיה עם כושר היא שבמשך שנים זה נראה לי בזבוז זמן. לפני חמש שנים התחלתי לצאת לג'וגינג והחזקתי מעמד שלושה שבועות. מה ששבר אותי היה חישוב שעשיתי בראש בזמן ההליכה על כמה זמן מחיי אני מבזבז על השטות הזו.
כשיצאתי לצעוד גיליתי את עולם הפודקאסטים. יותר נכון לומר שגיליתי את הפודקאסט הענק של עושים היסטוריה על מלחמת העולם השנייה. 30 פרקים שגרמו לי להרגיש שהזמן שאני יוצא להליכה הוא ההפך מבזבוז. רחובות כפר סבא הפכו בן רגע לחזיתות באירופה, במזרח הרחוק, בצפון אפריקה ובאוקיינוס השקט.
ללכת זה בסדר. כולנו הולכים כל הזמן, אז הלכתי שלושה חודשים עד שיום אחד פתאום רצתי. לא הרבה, אולי 500 מטר, וזה הרגיש קשה ומתיש ולא נעים.
בכל זאת בפעם הבאה רצתי שוב ומשם זה התחיל להתחבר והפך להיות משהו לנשמה. והגעתי למרחק שמעולם לא רצתי – 10 קילומטרים. וככה שלוש פעמים בשבוע, גם כשממש קר ואפילו כשיורד גשם אני רץ. ועדיין, כל פעם, ב-200 מטר הראשונים אני תוהה למה אני צריך את החרא הזה.
מחמאות ובדיקות חוזרות
בבית היה משקל אבל הסוללה שלו נגמרה והוא לא ממש היה בשימוש. אז הוחלפה סוללה ונקבעה נקודת שקילה שבועית - כל יום שישי בבוקר. ועם המלחמה בפחמימות החלה הירידה במשקל. לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל עם מגמה ברורה למטה - שבוע אחר שבוע.
בשלב מסוים אתה מרגיש שהמכנסיים נופלים. אז מהדקים את החגורה. חור אחר חור עד שמגיעים לחור האחרון. וכולם שואלים "מה עם לקנות בגדים?". ורק אתה חושב שעוד לא סיימת לרדת אז למה לקנות עכשיו. ועוד לא קניתי. והרוב נראה כמו שק עליי. וגם זה יגיע.
הרגעים של המחמאות וההערות מהסביבה על השינוי גזרה נותנים המון כוח, כולה כמה מילים אבל איזו הרגשה. חושבים שמישהו ירד במשקל? תגידו לו את זה. יש לי גם אחלה אופי אבל למי אכפת, תחפיצו אותי לעזאזל.
הגיע הזמן לבדיקות דם חוזרות. הזהרתי את גיסתי שאם לא יהיה שינוי משמעותי זה הסוף בנינו. והתוצאות הגיעו, והפתיעו אותי. ציפיתי לירידה בערכים אבל לא האמנתי כשראיתי שכל המדדים נכנסו לנורמה. אין חריגה, לא בטריגליצרידים ולא בכולסטרול ולא בשום מדד אחר.
הסטטיסטיקה
כולם שואלים אם יש משהו שאני מתגעגע אליו. והתשובה היא שממש לא. אולי רק לבאגט טוב. ולקוסקוס מבכור את שושי. לפיצה, לבורקס תפוחי אדמה חם, לפסטה טובה, לצ'יפס ולנגב חומוס עם פיתה חמה. וזהו. סניקרס, עוגות שוות בשישי בבוקר. וזהו.
98% מאלה שרזו העלו שוב את המשקל בתוך זמן קצר ואולי הוסיפו עוד כמה קילוגרמים. אני חושש להיות חלק מהסטטיסטיקה הזו ומתפלל לנצח אותה. מה עכשיו? שאלה שאני שומע מכל עבר. אין לי תשובה ברורה. הדבר העיקרי שאני לוקח מהמסע הזה הוא ההבנה שאפשר בלי, אפשר לנצח את הפיתויים. הכל בראש ופחמימות זה רעל.
ירדתם במשקל ויש לכם סיפור מעניין? מוזמנים לשלוח אותו אלינו למייל inbale@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו