האם השתלטות האמוג'י על השיח הרב־לשוני בעולם היא סימן לגסיסתה של השפה הכתובה? האם הסימנים האלה יכולים להחליף שפה? שאלות אלה יעמדו במוקד אחד הדיונים בכנס השפה העברית ה־12 "לשון ראשון", שייפתח השבוע. עשרות מרצים, אנשי רוח, חוקרים, סופרים, משוררים, יוצרים, שחקנים וזמרים ישתתפו במושבים ובהפקות מקור ייחודיות כדי לתת כבוד לשפה ולתרבות הישראלית העכשווית.
האמוג'י, ובעברית "רגשונים", נוצרו לראשונה ביפן, מדינה שבה השפה היא אידיוגרפית, וכל סימן מביע רעיון שלם. לכן כשהומצא הטלפון הסלולרי והשיח עבר למדיום הדיגיטלי, אך טבעי היה שיורגש חסרונם של חלקים חשובים מאוד בשפה - הרגש, שפת הגוף, שאינם עוברים דרך המסר המילולי בטלפון.
שיגטאקה קוריטה, שעבד בחברת הטלפונים המובילה דוקומו, הרגיש את המצוקה הרגשית שהצטברה. כדי לגשר על הפער ולאפשר לכותב להעביר בקיצור את תחושותיו אל הקורא, פיתח 180 אמוג'י, עם הבעות פנים שראה אצל הסובבים אותו.
מתחילת עידן הסלולר חברת דוקומו היתה הסמן הימני של כל הפיתוחים, וכל המפעילים בעולם ניסו לחקות את הצלחתה. היא היתה הראשונה שהנהיגה מסרים מיידיים (סמסים), ובחברה אימצו את האמוג'י בלי היסוס. חברות הטלפון במערב העתיקו את האמוג'י היפניים ללא שינוי והביאו לכל העולם שפה אידיוגרפית ציורית, שנועדה להשלים את מה שקשה להביע בכמה מילים.
לדברי ד"ר עומרי הרצוג, שישתתף בפאנל האמוג'י בכנס השפה העברית הנערך בשיתוף משרד התרבות והספורט, ניסיונות קודמים ליצירת אמוג'י תלויי־תרבות לא צלחו. העולם אימץ את הסימנים שהגיעו מתרבות המזרח, והם משתלטים. "הסימן שבמזרח משמעותו תודה, היה מוכר במערב כסימן לביטוי 'אָמֵן', אבל השימוש בו עבר די מהר למשמעות מהמזרח, ולא נוצר מערך משמעויות חלופי. הדימויים מקבלים משמעות חדשה ומעלימים את הקודמת. נוצרת אחידות, שהמחיר שלה הוא הקטנת מנעד הדימויים. המתנגדים אומרים שזה משטח את ההבדלים בין תרבויות".
ד"ר הרצוג מוסיף: "שפת האמוג'י מכינה אותנו לעולם שבו השפה כפי שאנחנו מכירים אותה - כבר לא תהיה נחוצה. היא כבר לא תמלא את התפקיד שלה, להסתיר מפנינו את המציאות המשתנה; כי המציאות האנושית כבר לא תשתנה. חוקרים רבים טוענים שהאמוג'י הם סימפטום של חברה שאין לה זמן לקרוא ולכתוב. צריך להגיע לנקודה המרכזית במהירות, ועדיף בקצרה. יש לכבוש את היעד, למצות ולעבור הלאה אל היעד הבא".
שפה, רק מסימנים
המעצב הגרפי אור מורן, גם הוא בפאנל, היה שותף לניסיון של הסופר יואב לורך ליצור בישראל שפה, "זלנגו", שמורכבת רק מסימנים. "זו היתה יומרה גדולה ליצור שפה שלמה. היה כאן חזון אמנותי, והרבה התקוממו על הרעיון, שמצמצם את השפה. זה הפך אותה לדבר טכני, ואי אפשר להתפייט או לספר סיפורים ארוכים. אבל המטרה היתה לענות על צורך בתקשורת בין בני אדם, בלי לספק הסברים. הצטרפתי כמאייר ליואב היזם ואל המעצבים דוד פולונסקי ולנה גוברמן. מבחינת תוכן, זלנגו עשתה דבר יפה וגדול. היא התוותה דרך בתחום הסמס. חלק ממנה אימצו במזרח הרחוק, אבל במערב יותר שמרנים. ניסינו ליצור תוכן, ונכתבו סיפורים באמוג'י כמו סיפור אדם וחווה, 'כיפה אדומה' ו'רומיאו ויוליה'. שפת זלנגו כללה כ־300 אייקונים שהרכיבו שפה שלמה עם מילות חיבור וקישור, והיה אפשר (לפחות בתיאוריה) לנהל שיחה דרך השפה הזו. בחתונה שלי יואב הפתיע אותנו עם כתובה שנכתבה באייקונים". בשנת 2014 האמוג'י דחקו את זלנגו אל ספרי ההיסטוריה.
היום האמוג'י הם חלק ממערכות ההפעלה של כל המכשירים הדיגיטליים - מחשבים, טאבלטים, וכמובן טלפונים. יש היום כ־2,000 סימנים בינלאומיים, שקיבלו תקן עולמי והם מופיעים בכל הפלטפורמות. אפשר לשלב אותם עם מלל בכל שפה וכמעט בכל אפליקציה.
לדברי רוביק רוזנטל, היועץ האקדמי של כינוס "לשון ראשון", "מתפיסת העולם שלי וכמי שעוסק בשפה, אם משהו צומח בשפה ומשרת את התקשורת, כנראה צריך אותו. זה נכון לגבי כל מרכיב בשפה, ויותר חשוב לראות איך משתמשים, מה היתרונות ומה החסרונות. עם האמוג'י זה ודאי נכון. אין ספק שהאמוג'י הוא אחד המוצרים החשובים והנפוצים של מערכת היחסים בין האינטרנט כרשת תקשורת עולמית לבין השפה. זה משפיע על תרבות הקיצור, זלזול בכתיב נכון, וזה אחד המוצרים שיכלו לקרות רק באינטרנט".
"אין תחליף למילים"
רוזנטל מספר כי "ב־20 השנה האחרונות התרחשו בנפרד שתי מהפכות: הטכנולוגיה הדיגיטלית של האינטרנט והטכנולוגיה הסלולרית. כל אחת מהן באה מכיוון שונה, והן התפתחו במקביל. כשהן התחברו, נוצר ה'בום' שהביא את השינוי הגדול. זה בא לידי ביטוי באמוג'י. האמוג'י מאפשר להמיר את המילים בקוד מצויר. הרעיון הוא המגוון. אפשר לומר שהשמש זורחת, ואז אין הבדל בין זה לבין ציור.
"למילה בודדת יש רבדים, הרחבת משמעות, בשעה שהאמוג'י הולך לצמצום. זה ציור חד־ערכי שהופך לסוג של קלישאה. אם האמוג'י משתלבים במערך לשוני ותורמים לשפה, אפשר לקבל את זה. זה לא יחליף את השפה. עשיתי תרגיל לנערים וביקשתי לכתוב תיאור במכתב או בווטסאפ. מה שיצא מרוב ההתכתבויות בווטסאפ, הוא שאף אחד לא הבין מה הסיפור. אחד אמר שחסרו לו מילים, האחר אמר שלא היו אמוג'י ו'לא יכולתי לבטא את הרגשות שלי'. טכנולוגיה קובעת דברים שהם הרבה מעבר לטכנולוגיה. אנו חוזרים לשפה של קלישאות, לשימוש בלתי פוסק ברכיב לשוני. קלישאה היא שימוש במילה מסוימת כמעט לכל דבר. ברגע שכל דבר הופך ל'מדהים', גם הזריחה וגם הסושי שאכלתי אתמול, המילה 'מדהים' מאבדת את כוחה.
"ולפעמים זה מה שצריך. יש אמירה כללית שכולם מבינים עם ציור נחמד. האמוג'י התגלגלו מהסמיילי שעשו במקלדת. זה ענה על צורך חשוב כי ההתכתבות באינטרט היא שטוחה, ולכן יוצרת תחושה של ניכור ואי־הבנות. ברגע שמוסיפים חיוך, זה מנטרל את האפקט השלילי. אישור של אצבע מונפת הוא ללא ניואנס. אבל הניסיון לכתוב משפטים באמוג'י יוצר סוג של חידון. אין תחליף למילים. כשרוצים לברך אותי שולחים לי פרחים, זה מאוד נחמד. כשרוצים לומר שקשה, האמוג'י עושה את העבודה. אבל זה לא יחליף את השפה. הוא לא יכול לשרת את התקשורת האנושית כפי שהמילים משרתות אותה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו