סיוט בשם החוק

בשנות ה־90 של המאה שעברה פרסם ד"ר מרדכי פלדיאל, חוקר ביד ושם, מחקר על גורלם של  ה"מישלינגה" - מונח שהתייחס לאזרחים גרמנים שבעורקיהם זורם "דם שאינו גרמני", ושל אנשים שהיו נשואים בנישואי תערובת תחת המשטר הנאצי. במחקר מבהיר פלדיאל, כי עד 1945 נשארו ה"מישלינגה" (ובהם ילדים למשפחה שבה אחד ההורים היה יהודי) אזרחי הרייך באופן רשמי. רובם הצליחו לשרוד את המלחמה, "הודות לאי־הוודאות בחוגי השלטון באשר לחריצת גורלם".

אי־ודאות לא היתה מאפיין מרכזי בשלטון הנאצי. טוטאליות ואובססיביות - ודאי שכן. לכן, ברור מדוע נושא בני התערובת היה חריג בשיח הנאצי: הוא אילץ את קובעי המדיניות להעניק פרשנות לחוקי הגזע של נירנברג, ודרש מהם להגדיר "מעמד חוקי מיוחד". בן התערובת ניצב בתחום לא מובהק: הוא נודה מקהילתו הגרמנית ונרדף, אך לא באדיקות וברצחנות כפי שנרדפו יהודים "מובהקים".

התחום האפור, המוגדר בחוקים ובתקנות אינספור, מתואר בדיוק ובשיטתיות בספרה של אינגבורג הכט, "חומות סמויות מן העין". הספר פורסם לראשונה בעירה של הכט, המבורג, בשנת 1984, ועתה ראה אור בעברית בתרגומה של אילנה המרמן. כתיבתה של הכט היא מעמדה של אזרחית פשוטה, לא היסטוריונית או סופרת - ועובדה זו מיטיבה עם הספר. סגנונו חופשי, יומני ברובו, אך הוא גולש לתיאורים היסטוריים כלליים ואף נוגע בפרשנות, שיש בה כנות גדולה. 

הכט, "מישלינג" בעצמה, כבת לאב יהודי ואם פרוטסטנטית, מתארת ביומנה כיצד - החל מנעוריה (היא היתה בת 12 עם עליית הנאצים לשלטון ב־1933) ועד לימיה כאם צעירה - השתנתה בהדרגתיות סביבתה המוכרת, האנושית והעירונית, בהתאם לתקנות ולחוקים התכופים. החוקים היו שרירותיים, בתחילה אזוטריים. "לפעמים הם אבסורדיים כל כך, שמפתה לפרוץ בצחוק", כותבת הכט בהקדמתה לספר, "אבל הרוצחים לא התכוונו להצחיק. והצחוק הזה הוא צחוק רע".

כריכת הספר (אחוזת בית)

הספר מתחיל בתקנה שולית, לכאורה, מ־24 במארס 1938: "אין להרשות ליהודים להשתמש בארכיונים ממלכתיים, חוץ מאשר לצורך בירור תולדות המשפחה ולחקר הלאומיות היהודית". אלא שלא בכדי איסור זה פותח את מסכת האיסורים וההגבלות. 

הארכיון הוא מרכיב חיוני, שמוסדות הממשל - בתי המשפט, הבנקים, האוניברסיטאות - אינם יכולים להתקיים בלעדיו. הדרה מן הארכיון משמעותה השעיה מן התרבות. מקור המילה טמון במונח היווני "ארכה", המתייחס לראשיתי ולקדום. נעילת הארכיון בפני היהודים היתה עקירתם מן הקדמוניות הגרמנית.

ואכן, התחושה היא של ניכוש עשבים אנושי. הכט מתארת את ירידתו של אביה פליקס, עורך הדין היהודי, בסולם האזרחות, עד לשלילת קיומו המוחלטת. תחילה נאסר עליו לעסוק במקצועו, וכדי להתפרנס נאלץ לפתוח יחד עם האם פנסיון קטן, שנועד לכישלון. בהמשך, כדי שלא לסכן את המשפחה כולה, הוא עזב את הבית ועבר למגורים נחותים, נעזר מדי פעם במשלוחים מהמשפחה כדי לשרוד.

שתי סצנות מתארות עד כמה חוקי הגזע יצרו אקלים ציבורי מתוח, שבו כל אדם היה נרדף, וחוסר האמון והאימה היו מצב קיומי. הראשונה התרחשה ב־1939, טרם עזיבתו של פליקס את הבית. "התחשק לנו מאוד לראות את 'בית החרושת לחלומות", מספרת הכט כיצד יצאה עם אביה לקולנוע, אלא ש"פתאום באה הסדרנית, האירה על השורות הראשונות ועשתה לנו סימן ביד. ליבי עמד מלכת, רגליי התחילו לרעוד. בקושי קמנו ממקומותינו... מישהו זיהה את אבי?"

"התפנה לי עכשיו תא", אמרה להם בחביבות הסדרנית, והכט מעידה: "היא לא יכלה להעלות על דעתה מה היא עוללה לנו. אי אפשר להגיד ש'ירדה לנו אבן מהלב' - זה ביטוי הרבה יותר מדי תמים'".

הסצנה השנייה מתרחשת בקיץ 44', כשהאב כבר חי בנפרד מהמשפחה. הכט ההרה צועדת עם אמה ברחוב כדי לרכוש שמלת היריון, והנה "אבי בא לקראתנו. הוא הלך על המדרכה האחרת. ראינו זה את זה בעת ובעונה אחת. אמי החווירה כסיד... 'אלוהים אדירים, אל תעמוד', אמרתי... אמי המשיכה ללכת. אבי המשיך ללכת. אמי פרצה בבכי". האין־מפגש המשפחתי הזה מועבר בתמציתיות ומפלח את הלב.

עמדתה של הכט בספר מורכבת, ומדגישה את הייחודיות בני התערובת בתקופת חוקי נירנברג. שלילת זכויותיהם היתה מעוגנת במאות תקנות, שהפכו את חייהם לסיוט. שלא כמו היהודים, שבשלב כלשהו הבינו כי הם תחת איום השמדה, הדה־לגיטימציה ל"מישלינגה" חלחלה לתודעה ונבנתה בתחכום כמו אותן "חומות סמויות מן העין".

האזרח הגרמני הפשוט קיבל באמצעות החומות הללו אשרור לעצום עין ולהפנות עורף. המערכת הסדורה של ההדרה והרדיפה נעשתה "בשם החוק", ואפשרה מראית עין של סדר חברתי - גם בלב כאוס אנושי. כך שספרה הייחודי של הכט הוא שיעור סוציולוגי ומשפטי מאלף, ומדגים כיצד "שלטון חוק" יכול להיות בקלות חרב פיפיות. המשטור אינו של התמונה הגדולה, אלא של חיי הפרט על כל נדבכיהם - מאיסור החזקת מכשיר רדיו ועד הגבלה על טיולי ימי ראשון. זהו שיעור לכל תקופה ועת, ודאי למדינות דמוקרטיות. זאת, גם אם המתרגמת הקדישה, ברמיזה פופוליסטית מדי, את התרגום העברי "לחברה הישראלית" (הקדשה שזוכה - לא פחות - לאזכור בגב כריכת הספר).

המישלינגים, באותו אפקט של צפרדע המתבשלת לאיטה במים רותחים, למדו להכיל תעוקות והגבלות, וגם עלבונות מבני עמם. כשאיש גסטפו מודיע להכט כי יחזור לבדוק את ביתם והיא שואלת מדוע, "הרי אני בת לנישואים מעורבים מיוחדים וארית למחצה", הוא נותן בה מבט ועונה: "ארית למחצה? יהודייה למחצה. זאת אומרת יהודייה". 

אלו היו חייהם של הנרדפים. מצב אבסורדי של מי שלא נידון לכליה, אך זהותו וכבודו נרמסו. "היינו חסרי זכויות... חלקנו את הפחד עם אלה שלא שרדו את הרדיפות - ונאלצנו להתבייש בכך שגורלנו היה טוב מגורלם של האבות, הקרובים, החברים, הידידים. לא יצאנו מזה בשלום".

אינגבורג הכט אכן לא יצאה מזה בשלום, ובמשך 30 שנה לאחר המלחמה הסתגרה בביתה. החומות הסמויות מן העין נכחו אצלה כל העת - ממשיות, גבוהות ומאיימות. √

חומות סמויות מן העין / אינגבורג הכט

מגרמנית: אילנה המרמן; אחוזת בית, 200 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו