המחאה בוונצואלה תקום ותיפול על הצטרפות הצבא

עדיין מוקדם מכדי לברך על סופה של הדיקטטורה הסוציאליסטית בוונצואלה. התייצבותו של הממשל האמריקני לצדו של חואן גואיידו, מנהיג האופוזיציה שהכריז על עצמו כעל נשיא זמני בפועל של המדינה המתפרקת, היא ללא ספק צעד נכון ומעודד. ניתן רק לתאר מה היה עושה במצב כזה ממשל בראשות המפלגה הדמוקרטית, שכמה מראשיה לא הסתירו את הערצתם למנהיג "המהפכה הסוציאליסטית הוונצואלנית", הוגו צ'אבז. 

כשזה הלך סופסוף לעולמו, לפני שש שנים, לאחר שהצליח להרוס כל חלקה טובה בארצו העשירה ושעבד אותה לגורמים זרים בהם איראן, החיזבאללה וקובה, אמר הנשיא האמריקני ברק אובאמה, כי הוא מעוניין לפתח "קשר קונסטרוקטיבי" עם ממשיכי דרכו של צ'אבז. 

היה זה אותו אובאמה שנמנע לעמוד לצדו של העם האיראני, כשזה התקומם באומץ רב נגד המשטר האסלאמי ב-2009. לדמוקרטים האמריקנים יש תפיסה מעוותת ביותר של המונח דמוקרטיה. הם נמנעים לתמוך בה דווקא כשיש לה סיכוי להפיל משטרים דיקטטוריים. לכאורה, זה נעשה כדי לא לחזק את הרושם שארה"ב מתערבת בענייניהן הפנימיים של מדינות אחרות. אבל, כשרואים להיכן מועדות פניה של המפלגה הדמוקרטית כיום – שמאל קיצוני, פרו אסלאמיסטי ואנטישמי, סביר יותר להניח שאי ההתערבות למען הדמוקרטיה נובעת מהזדהות רעיונית עם משטרים אפלים.

דווקא טראמפ, שלאחר בחירתו הצהיר שיפסיק את המרוץ להפלת משטרים במדינות אחרות, עשה את המהלך המצפוני הנכון והתייצב לצדו של העם הסובל והמתמרד. ההכרה האמריקנית המיידית במינויו העצמי של גואיידו הצעיר כנשיא זמני הביא מדינות מרכז ודרום אמריקניות נוספות, בעיקר אלו השוכנות לצד ונצואלה, ללכת בעקבות וושינגטון ולהעניק הכרה למנהיג האופוזיציה.

נכון לעכשיו, ארה"ב מסרבת לפנות את נציגיה הדיפלומטיים מקראקס, כדרישתו של הדיקטטור, ניקולאס מאדורו, שהחליט על ניתוק היחסים וושינגטון, אך מעניין לראות עד כמה יסכים ממשל טראמפ להסלים את העימות עם מדינה שבפועל נמצאת תחת חסותן של רוסיה ואיראן? האם זמן קצר לאחר שהצהיר על הסגת כוחות הצבא האמריקני מסוריה, יהיה טראמפ מוכן להתערבות צבאית במדינה קרובה יותר? 

מה יגידו במוסקבה ובאיראן? המפגינים בקראקס // צילום: AFP

האמריקאים לא חייבים לשגר כוחות יבשתיים, יש דרכים צבאיות אחרות לבוא לעזרתם של המקומיים. אך כיצד תגיב מוסקבה למעורבות שכזו במדינה שהיא רואה כנכס אסטרטגי בפאתי ארה"ב? טראמפ העדיף עד כה את נשק העיצומים הכלכליים על פני שיגור טילים, אולם, מדינה עם רזרבות נפט כוונצואלה יכולה להתמודד זמן רב עם עיצומים אמריקניים, במיוחד בהשוואה לקובה הענייה יותר, שהחזיקה מעמד עשרות שנים. 

יתרה מזאת, התערבות אמריקנית ישירה במצב הטרום-מהפכני בוונצואלה עלולה לשחק לידיו של מאדורו ומשטרו. בסיס התמיכה העממי של המשטר, שהתערער בשנתיים האחרונות בגלל מצב החירום הכלכלי, עלול להתלכד מחדש סביב איום חיצוני מצדה של המעצמה השכנה השנואה עליהם. במדינה שבה חלק לא קטן מהתושבים עדיין מאמין כי רוחו של צ'אבז מדברת אל יורשו, מאדורו, דרך ציפורים, האמונות התפלות והשנאה לארה"ב חזקות יותר מהייאוש. אם תיתכן לוונצואלה ישועה, היא תוכל לבוא רק מבפנים.

הטרור כבר לא מהווה היום

איחודה של האופוזיציה, אחרי שנים של מריבות וסכסוכי אגו, סביב הנהגתו של גואיידו היא צעד ראשון בכיוון הנכון. עם זאת, מהפך שלטוני יתאפשר רק אם הצבא החזק יחליף צד, ינטוש את המשטר וייצא לעמוד לצדו של העם. בימים האחרונים היו דיווחים על מרידות קטנות בשורות הצבא, שדוכאו. נכון לעכשיו, נראה שהקצונה הבכירה, שמונתה ע"י המשטר, נותרת נאמנה לו, אך ישנן כמה שאלות שעדיין צריכות להישאל:

- האם המצב הזה יימשך ברגע בו יישלח הצבא לדכא את המחאה העממית?

- האם הנהגת הצבא, שנהנית ממנעמי השחיתות שהנהיגו צ'אבז, מאדורו ואנשיהם בוונצואלה, תקריב את מאדורו ותמליך את אחד מאנשי שלומה במקומו? 

- האם לנוכח האיום על קיום המשטר יחליטו "כוחות האופל" האמיתיים בוונצואלה חברי הכנופיה המזרח-תיכונית, שהשתלטה על המדינה ומשאביה, לקחת את השלטון לידיהם?

- האם נותרו בצבא הוונצואלני כוחות שמוכנים לעמוד נגד משטר הדמים הסוציאליסטי?

נהנה מתמיכה אמריקאית. מנהיג האופוזיציה חואן גוואידו // צילום: AFP

ההתקוממות העממית האחרונה, בקיץ 2017, דוכאה ביד קשה בעיקר ע"י המיליציות האזרחיות של המשטר, שהגיעו יש מאין על אופנועים וחיסלו בירי מפגינים. חוויתי את האימה הזו על בשרי ברחובות קרקאס באותו קיץ, שיכול היה להיות היסטורי, אך לא היה. ראיתי את החיסולים הללו במו עיניי, וראיתי איך הטרור הזה משפיע על המפגינים. המצב בוונצואלה החריף מאז מאוד. לאנשים אין כסף, אין אוכל, אין תקווה. האם הם הגיעו למצב הנפשי, שבו הטרור חדל להוות איום? 

ה-23 בינואר הוא תאריך סמלי בהיסטוריה של ונצואלה. ביום זה לפני 62 הצליחה מרידה אזרחית-צבאית להפיל את שלטונו של הדיקטטור מרקוס פרז חימנז ולהביא דמוקרטיה למדינה. מה שקרה אתמול ברחובות ונצואלה היה ניסיון לחזור על אותה ההיסטוריה. אבל נכון לעכשיו, הצבא לא זז.

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו