הרב ליאור אנגלמן מתגורר בכפר סבא, נשוי לעינת, מנהלת מקלט לנשים מוכות "בת מלך", ולהם חמישה ילדים. לומד ומלמד בבתי מדרש שונים. רומן הביכורים שלו, "לא מפסיקים אהבה באמצע", היה לרב־מכר.
מה לרב פעיל, ראש בית מדרש, ולכתיבת רומן? האם אין התנגשות בין הכתיבה הספרותית לפעילות הרבנית?
"התורה בעיניי היא תורת חיים, וככזאת היא נותנת כוח ליצור ולכתוב. בשיעורי תורה אני מדבר מן הדעת, אבל בכתיבת סיפור אני חוקר את החיים והעולם ממקום אחר, מרגיש, סוער ויוצר. מבחינתי, אלה עולמות שרק משביחים זה את זה. השאלה הזאת מעידה על תפיסה מוטעית, כאילו יש "סכסוך" בין לימוד תורה לכישרון היצירה. לטעמי, אין כל סתירה".
הספר נפתח בתיאור משפחה שמאלנית חילונית מתל אביב, שמותו של הבן החייל מחבר אותה עם משפחה דתית־לאומית מהתנחלות. האם השכול מקרב בין מחנות בחברה הישראלית?
"שכול הוא הקורבן הכי גדול למען הקיום שלנו כאן. כל עוד אנחנו מוכנים להקריב למען הביחד, זה אומר שהמשותף שלנו יקר מאוד. קורבן כזה מחייב תהיות ושאלות, על מה ולמה. דווקא השאלות הקשות הן בעיניי הסיכוי לאחות את מה שצריך איחוי".
לשניים מהאקדמאים השמאלנים בספר יש שמות של דגים: ד"ר אמנון ופרופ' לַברָק. מדוע?
"דווקא בגלל שאני בא מהצד הימני של המתרס, חשדתי בעצמי שאכתוב את הצד השמאלי בספר מתוך מה שיהיה לי נוח לצייר, וידעתי שאני חייב לרדת לעומקם של אנשים. דגים ביהדות מסמלים את הברכה ששורה במה שנסתר מהעין. הגדרתי לעצמי שכאן אני מתכוון לצלול פנימה, להבין לנפשם. אני מרגיש שזה הצליח, שבמהלך הכתיבה התחברתי לדמויות משני עברי המתרס בחיבור עמוק".
ספרים שהשפיעו עליך.
"'נופל מחוץ לזמן' של גרוסמן הוא בעיניי פאר היצירה שעוסקת בשכול, אני מניח ש'קשורה בנפשו' הושפע משם מאוד. אוהב מאוד את 'במופלא ממני' של אמונה אלון. ואי אפשר בלי עגנון".
ציטוט מהספר שמדבר אליך במיוחד.
"'תראה אותך אמנון, בשם האמונה שלך אתה מוכן לעקוד את בנך יחידך. לאברהם לפחות היה אלוהים שישלח מלאך, אבל אתה האלוהים של עצמך. אז אני אהיה המלאך שלך, ואתה תשמע לי, אמנון: אל תשלח ידך!'"