א. "לא יפה, באמת לא יפה. למה לדבר כך על עורכי דין? פויה. בושה וגלימה. רובם המכריע של עורכי הדין הם אנשים טובים. תמימים. ישרים כמו סרגל. זה רק הקומץ, מיעוט שבמיעוט, קומץ של 98% אחוז שמוציאים שם רע לכל השאר...." (מסורת עממית)
ב. רעמי הפרשה הנוכחית מתגלגלים באוויר כבר שבועות. אך רק כעת, בהימוג חלק ממיסוך צווי איסור הפרסום, הם מתחילים להישמע לאוזני כל. תהא התוצאה אשר תהא, כבר כעת ברור: אפילו יתבדו כל החשדות, ויש לקוות שכך יהיה, זהו יום עצוב, עצוב מאוד, לכל מי ששלטון החוק והדמוקרטיה הישראלית יקרים בעיניו.
נזכור ונשמור: אין לנו ארץ אחרת. אין לנו מערכת משפט אחרת. קריסת מערכת המשפט ופגיעה בה הן פגיעה בכולנו, שעשויה להיות חס וחלילה מתכון לאנרכיה.
ג. בישראל יש כ־700 שופטים. רובם ככולם הם נקיי כפיים וברי לבב, העושים מלאכתם נאמנה, לילות כימים. אסור להפיל עליהם את עוון החוטאים. אם יש ביניהם תפוחים רקובים, יש להדיחם, להעמידם לדין ולהענישם (אך רק באמצעות הליך משפטי סדור, ולא באמצעות חבל תלייה בכיכר העיר).
ד. מעבר לטרגדיה האישית והאנושית של המעורבים בפרשה, מרצונם ושלא ברצונם, מעמדה של מערכת המשפט, על כל שלוחותיה, נמצא בשפל שלא זכור כמותו. אבל גם לציבור, לפוליטיקאים ולאמצעי התקשורת חלק בכך. גם ללא פרסומי הימים האחרונים נתונה מערכת זו למתקפה ארוכת טווח, שלוחת רסן, חסרת מעצורים ובלמים (אבל עם D9). לא רק בתוכנה אלא גם בסגנונה.
לא שאין מה לבקר, לתקן ולשפר. יש הרבה. אבל הגיע הזמן ששיח הביקורת והתיקון יתבסס על עובדות ולא על שמועות. על קריאת פסקי דין ולא על תקציריהם. על ביקורת עניינית, אפילו חריפה ונוקבת, ולא על פופוליזם זול וחלול.
ה. חזקת החפות מתה. היא רק לא יודעת את זה (ואולי כן). ניהול חקירות באמצעי התקשורת, על פי דיני כיכרות ולא דיני ראיות, מביא לעיוות משפט ולהרשעת חשודים בטרם משפט. רבים מהם עשויים לצאת צחים כשלג בסוף ההליך, אך איש לא יזכור להם את זה. שמם כבר הוכתם לעולמים. את הכאב והסבל שלהם ושל בני משפחותיהם איש לא יוכל לרפא. הציבור כבר גלגל אותם, עטויי זפת ובנוצות, ברחוב העיר.
ו. צו איסור הפרסום היה לצו איסור פארסה. בעידן שבו ציוצי הטוויטר והרשתות החברתיות מהירים כמהירות האור, אין כמעט משמעות לצווים המוצאים. לא ייפלא שהם מופרים בראש חוצות. במקרים רבים, נזקם - בעידוד רב סרן שמועתי - עולה על תועלתם. המשטרה ובתי המשפט חייבים לצמצם את השימוש הסיטוני בהם ולמזער ככל האפשר את תחולתם.
ז. פרקליט המדינה אינו חייב להרחיק עצמו מן החקירה הנוכחית, להפך. מעשה כזה יביא פתאים למסקנה שהטענות וההאשמות שהוטחו בו בפומבי היו נכונות. בהנחה שאין הדבר כך, עליו לפעול במרץ ובנחישות למיצוי החקירה, ובהקדם.
ח. חכמינו לימדו אותנו שדי בחשד - גם אם יתברר לסוף כמופרך מעיקרו - כדי להטיל צל כבד על אדם, יושרו ויושרתו. על דרך ההשאלה, אפשר לומר שהחשד שהוטל על ראשי מערכת המשפט דומה לפגיעה לא בקודש, אלא בקודש הקודשים.
על ראשי המערכת לפעול, במהירות ובנחישות, להשבת אמון הציבור בהם. אם יתגלו תפוחים רקובים ביניהם, יש להתנער מהם בלשון ברורה ולא מתנצלת או מגמגמת, ולא להקל בדינם כפי שנעשה אך לאחרונה בפרשת המסרונים.
ט. להיות עורך דין בישראל של שנת 2019 זו לא בושה. אבל גם כבר לא כבוד גדול כל כך. במקום להתמקד בבחינות הלשכה שאינן מלמדות בהכרח על כישוריהם, וודאי שלא על יושרתם של עורכי הדין העתידיים. אם חפץ חיים הוא, צריך ציבור עורכי הדין לערוך בדק בית יסודי אצלו בחצר, לשקם את הריסות המקצוע ולהשיב לו את כבודו הראוי, בטרם יהיה מאוחר מדי.
י. לבית המשפט אין, כידוע, לא חרב ולא ארנק. הוא חי וניזון מאמון הציבור בו. צעד חשוב בהשבתו ייעשה באמצעות יותר שקיפות ומידע על הליך בחירת השופטים. בשנים האחרונות נעשו צעדים חשובים בכיוון זה, אך זה מעט מדי ומאוחר מדי. הגיעה העת לתיקון גם בתחום זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו