בעולם שבו כל סרט בעל יומרות אמנותיות נמשך שעתיים פלוס לכל הפחות, כמה נחמד ומרענן לפגוש בסרט אירופי אנין וגבה מצח (ועוד כזה שמצולם בשחור לבן) שמצליח לסגור עניין תוך פחות מ־90 דקות.
"אהבה בימים קרים" ("Cold War" במקור), של התסריטאי־במאי פאבל פאבליקובסקי (שסרטו הקודם, "אידה", קטף את פרס האוסקר ב־2015), הוא קודם כל סיפור אהבה חוצה גבולות וממוטט משטרים שמשחק את עצמו על המסך כמו הגירסה הקומוניסטית של "כוכב נולד".
באותה מידה, זוהי גם יצירה שמבקשת (ומצליחה) לומר כמה דברים מעניינים על הקשר שנרקם בין אדם למדינתו, לשפתו ולתרבותו.
העלילה האפיזודית נפתחת בווילה מתפוררת ומחוררת בכדורים בפאתי כפר פולני, בסוף שנות ה־40, ומפגישה בין ויקטור (תומאש קוט), פסנתרן ומנצח שלא אוהב להתגלח, לזוזאנה (ג'ואנה קוליג), זמרת צעירה ויפהפייה שמגיעה לאודישן בלהקת הפולקלור הייצוגית שוויקטור שותף לניהולה.
בניגוד לעצת שותפתו, ויקטור המוקסם מקבל את זוזאנה ללהקה, השניים מתאהבים באופן מיידי, ויחד כולם יוצאים לסיבוב הופעות שזוכה להצלחה גדולה ברחבי הגוש הקומוניסטי.
אלא שעד מהרה בכירי המפלגה, שעדים לכוח העצום שיש למופע, מתחילים להשפיע על תכניו והופכים אותו לכלי תעמולה. ויקטור מבין שהגיע הזמן לערוק למערב, וכמובן שהוא רוצה שזוזאנה תצטרף אליו.
אבל המחשבה על עריקה למערב מפחידה אותה, ובלילה הגדול, בעוד ויקטור ממתין לה בעצבנות ליד נקודת המעבר בין מזרח ברלין למערבה, זוזאנה מבריזה לו. כמובן שזוהי רק תחילת הסאגה הטרגי־רומנטית של זוג האוהבים שלנו. במהלך העשור הבא דרכיהם של השניים עוד יצטלבו כמה וכמה פעמים - פעמיים בפריז, פעם ביוגוסלביה - והם ימשיכו לחפש בייאוש מהורהר (ומתוזמר) אחר הדרך שבה יוכלו להיות יחד לתמיד, כמו ששניהם כה היו רוצים.
"אהבה בימים קרים" הוא סרט סוחף, מרגש ומרהיב לצפייה שמתהדר במוזיקה נהדרת (שנעה בין שירים פולניים עממיים לג'אז פרוע) ובתצוגות משחק אפקטיביות.
סגנונו החסכוני והנקי של פאבליקובסקי - גם בצילום, וגם בכתיבה - מייצר שורה ארוכה של רגעים מדויקים שמפלחים כמו סכין, אך התימצות אינו פוגם בעומק או בעוצמת התהודה של היצירה. אם כבר, להפך: הוא מסייע להדגיש את גודל הטרגדיה ואת סתמיותה.
אהבה זה כואב. אבל ממש.
ציון: 10
"אהבה בימים קרים", פולין 2018
• דודו פארוק פוצץ ריאיון עם אופירה וברקוביץ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
