בחודש שעבר, באחד מערבי הסתיו הקרירים, רשמה משפחת וילוז'ני היסטוריה בין־דורית קטנה. לראשונה בחייהם נפגשו אבא שמואל ובנו הבכור, יהונתן, מאחורי הקלעים - רגע לפני שכל אחד מהם נכנס לככב בהצגה אחרת בתיאטרון הקאמרי. מאז קשה למחוק את החיוך הגאה שמרוח על פניו של וילוז'ני.
הכל קרה כשהאב התכונן לקראת ההצגה 'מעשייה מגונה', שבה הוא מככב בימים אלה באולם קאמרי 2, והבן התחמם לקראת הצגה משלו, 'אביב מתעורר', שעלתה בפסטיבל הסתיו באולם קאמרי 3, במרחק מטרים בודדים משם.
"ראיתי את זה בדו־חודשון של הקאמרי, כשהתפרסם לוח ההצגות, וצעקתי 'אבא, יש לנו הצגה באותו יום'", משחזר יהונתן. גם אביו, הוותיק והמנוסה ממנו, לא מסתיר את ההתרגשות: "הסיטואציה מאוד ריגשה אותי. גם עכשיו, להתראיין ביחד, כאבא ובן, זה מרגש".
זאת, למעשה, הפעם הראשונה שאתם מתראיינים זה לצד זה.
שמואל: "תמיד סירבתי לחשוף את יהונתן. אני יודע איזו דרך מחכה לו. אני הלכתי ללמד משחק, כדי שיום אחד אוכל לפגוש את התלמידים שלי על הבמה, יחד איתי. עכשיו יהונתן הוא אחד הצעירים שאני פוגש בתיאטרון, וזאת תחושה בלתי רגילה. זה כמו שאבא הוא שופט בעליון והבן מתקבל למחוזי".
• • •
ביום חמישי הקרוב יחגוג שמואל וילוז'ני 65 - "גיל שעליו כבר לא כותבים יותר שירים", כהגדרתו. לעומתו, יהונתן, שחגג כעת 23, נמצא בגיל שבו מעלים סטוריז לאינסטגרם ומאיימים להפוך לכוכב הבא. ולמרות השנים שמפרידות ביניהם, קשה שלא להבחין בחוט המקשר של חן וקוּליות שעובר בין הווילוז'נים.
את וילוז'ני האב, שמעלה בימים אלה מחדש (בקאמרי) את ההצגה הוותיקה שלו "יהודי בחושך", כמעט מיותר להציג. יהונתן, בנו הבכור, עושה כעת את הצעדים הראשונים בדרך להפיכתו לשחקן מדובר: הוא למד בתיכון עירוני א' במגמת תיאטרון, שירת בתיאטרון צה"ל, וכעת הוא סטודנט שנה א' בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, ומשתתף בהצגה "אביב מתעורר" בקאמרי.
צופי הטלוויזיה התוודעו לגנים המשובחים של וילוז'ני ג'וניור בסדרת הפנטזיה לנוער "כדברא", וכשנכנס לנעלי צבא בסדרה "כיפת ברזל" בקשת, שתיארה את ההווי בפלוגת חרדים בצה"ל. הוא גילם שם את אלחנן, חייל מתנחל ימני קיצוני שאחיו נרצח בפיגוע, ומאז הוא מבקש נקמה.
"אלחנן רחוק ממני שנות אור, כי אני בצד השני של המפה הפוליטית, אבל ברגע ששמו לי את הפאות, המדים והנשק בידיים, זה הכניס אותי לאווירה הרותחת בישראל. אני יודע שזה נושא בוער פה. אני חושב שכולם צריכים לקחת חלק בנטל.
"כששיחקתי בתיאטרון צה"ל מול חיילים דתיים, בעיקר כיפה סרוגה, דיברתי איתם וניסיתי לגשש באפילה, להבין מה המניעים שלהם, מאיזה מקומות הם מגיעים, מה באמת החשיבות של ארץ ישראל בשבילם. למען האמת, עד היום אני לא מבין את השסע העמוק הזה, אני עדיין מרגיש שאפשר לפתור את זה".
מזהים אותך ברחוב בעקבות הסדרה?
"לא. בגלל הפאות שהדביקו לי".
• • •
אמש העלה וילוז'ני בקאמרי את "יהודי בחושך", מחזה יחיד זוכה פסטיבל "תיאטרונטו" ב־1996, שרץ בסיבוביו הקודמים יותר מ־600 פעמים. מחר (שבת) תהיה הצגה נוספת של המחזה בקאמרי.
ההצגה, על פי ספרו של יונתן בן נחום "וידוי", מתרחשת ב־1485, שבע שנים לפני גירוש היהודים מספרד. הכומר אנדרס, בנו של יהודי מומר, מתוודה בפני מורו מהסמינר לכמורה על בחירתו להציל משריפה יהודייה שנחשדה בכישוף, אחרי שנשבה בקסמיה. רגשותיו העזים כלפיה מחזירים אותו לשירים ולתפילות הישנות, ומקרבים אותו מחדש ליהדות. אלא שאנדרס לא יודע שהאינקוויזיציה אילצה את מורו מהסמינר לשתף עימה פעולה, ושמאחורי הפרגוד יושב אינקוויזיטור ומתעד בפנקסו את הווידוי המסעיר.
למה בחרת להעלות את מחזה היחיד הזה שוב, דווקא עכשיו?
"אם אני צריך להגדיר מה אני, אז אני שמואל וילוז'ני, יהודי בחושך, עובד בתור משרתם של שני אדונים בתקופה של ציד מכשפות. אלה שמות של הצגות ששיחקתי בהן, ומשהו מזה דבק בי.
"שאלת הזהות תמיד עניינה אותי מאוד. הזהות שלי כשחקן, שהיתה מאוד קומית ואולי היה לי נוח בה, והזהות שלי כאדם בתוך המדינה הזאת, מדינה שבה אנחנו אומרים לאנשים בשמונה וחצי בערב להיכנס לבועה, לשכוח מהכל, לדמיין שהם בדנמרק, באנגליה, בניו יורק, ואחר כך לחזור לצרות שיחכו בחוץ.
"המקצוע הזה נראה לפעמים תלוש כל כך מהמציאות היומיומית של חיינו. אני זוכר שבשבוע האחרון לחזרות של 'יהודי בחושך', באולם 'הבימרתף', קרה הפיגוע בדיזנגוף סנטר, מרחק קצר מאוד משם. הקירות רעדו. היינו בהלם ויצאנו מייד החוצה, ואני זוכר שזה זעזע אותי. זה היה כל כך קרוב, וחשבתי לעצמי, במה אני מתעסק? ספון לי בקובייה שלי, באולם החשוך בתיאטרון, ותראה מה קורה בחוץ.
"אני התעקשתי לא להפסיק. הבנתי שאני מתעסק בהצגה עם מישהו שקיפד את חייו כי התוודה שהוא יהודי, ומאה מטר ממני אנשים התפוצצו בגלל שהם יהודים. הרגשתי שאם יש לי אפשרות כאמן וכיוצר להתעסק בחומרים האלה - אני חייב להמשיך".
רוב הזמן זיהו אותך כשחקן קומי ולא דרמטי.
"אולי תייגו אותי הרבה כשחקן קומי, אבל אני חושב שאני דרמטי. זרמתי עם התיוג הזה, אבל אם יש לי אפשרות לפתוח חלון ולבחור - אני אבחר בחומר שמעסיק אותי, גם במסגרת היותי דור שני לשואה.
"'נו, תהיה רציני', או 'עכשיו ברצינות' - אלה משפטים שמלווים אותי כל חיי. תמיד עניתי שאני רציני, ואנשים צחקו. בסוף ויתרתי על הרצון להיות רציני. אמרתי אוקיי, אני מצחיק, אני זורם עם זה. ותדעי שזה לא בא לי בקלות. אני לא מצחיק".
• • •
דורות שלמים שגדלו על הסטנד־אפ התוסס של וילוז'ני, ועל המשחק הפיזי שאפיין רבות מהופעותיו על הבמה ועל המסכים, יחלקו על הקביעה שהוא לא מצחיק. אבל הוא עצמו לא מעביר את חייו על הצד הקומי של הסקאלה. "בחיים האמיתיים אני לא עושה קומדיות, לכן אני מעדיף לשחק את הקומדיה על הבמה".
אני צריכה לחכות עכשיו לווידוי בנוסח "יש לי נטייה לדיכאונות"?
"אני אדם אופטימי, אבל ביני לבין עצמי אני מחמיר עם עצמי מדי. אחד השירים האהובים עלי הוא 'מלנכולי מאן' של המודי בלוז. אני בטוח שלסביבה שלי זה לפעמים לא פשוט. אני יכול לשתוק יותר מדי. בכלל, בבית אני יותר שתקן, מסביבי עושים את העבודה. מצד שני, בגלל שאבא שלי היה שותק תמיד, שתקן כפייתי, עלה בי הצורך לדבר. אז לקחתי את זה לסטנד־אפ, עליתי על הבמות".
"המהירות שבה אתה מגיב בין טריקת דלת שחטפת באצבע לבין זה שאתה יכול לצחוק עליה - זה החוסן הנפשי שלך. מבחינתי, זה גם חלק ממאבק ההישרדות, מתפיסת העולם שינקתי ורכשתי בחיים, שלא היו לכאורה כל כך קלים. כילד מיוסר קראתי את 'ייסורי ורתר הצעיר'. הייתי ילד עם חיים טובים, אבל מלאים בדמיונות וחלומות לברוח מהמציאות".
לברוח מצילו של האב ניצול השואה?
"נושא השואה היה דבר שריחף בבית כחושך על פני תהום, והתעסקתי בו במשך חיי ביצירה שלי. זה משהו שנכון גם לגבי 'יהודי בחושך'".
נדמה שלמרות מותו, לפני עשר שנים, אביך איתך.
"הוא הספיק לראות את 'יהודי בחושך' ומאוד התרגש. עוד קודם הוא ראה אותי בהצגה 'עלייתו ונפילתו של כלב', ערב מוזיקלי שעשינו, קבוצה של בוגרי בית צבי, על חייו של אלברט שפר, שר התעשייה והאדריכל של היטלר. שיחקתי בהצגה את היטלר, והיו סמלים נאציים על הבמה. אני זוכר שאבא שלי ראה אותי עם השפם. הוא אמנם נחרד לגמרי, אבל הבין וקיבל את זה באופן אצילי לגמרי".
הוא תמך בבחירה שלך להיות שחקן?
"באיזשהו מקום, כן. תראי, אין אבא שלא רוצה להגיד לילד שלו, 'תהיה שחקן, אבל תלמד עוד מקצוע, שיהיה לך משהו מהצד'".
יהונתן פה. אתה מוזמן להגיד לו.
"אני לא אכחיש: כמו שאבי חש כלפיי - כך אני חש כלפי יהונתן. בסך הכל אני יודע לאן הוא הולך, למרות שאני חייב לומר שכשיהונתן היה ילד הוא היה ילד רציני מאוד, לא ראית כזה ילד רציני.
"יהונתן נולד בסמוך לעליית 'יהודי בחושך'. תמיד מדברים על לידה של הצגה, שהיא כמו הילד שלך. יש בהצגה קטע שבו אנדרס מחבק את הבן שנולד לו ומתפלל שלא יעברו מחשבות הפחד ממנו לבנו. זה הפחד שיש לי, שעבר מאבא שלי. אמרתי ליהונתן שכשהוא יגדל הוא יקבל את ההצגה בירושה. חשוב לציין שהוא לא יקבל שום דבר אחר, כסף הוא לא יראה (צוחק)".
יהונתן: "כילד הסתובבתי תמיד מאחורי הקלעים, וכמו שאבא דיבר על הפחדים שהוא מעביר, גם הרצון לשחק פשוט עבר ממנו אלי. לא שיש לי כישרון כמו שיש לו".
שמואל: "יש לך כישרון יותר גדול משלי".
• • •
השאלה הבוערת למי יש יותר כישרון מובילה לשאלה אם אין בין האב ובנו מתחים שקשורים למקצוע. הסוגיה מתחדדת על רקע העובדה ששלושת אחיו של יהונתן נדבקו גם הם בנגיף הבמה: מיכאל (21) משרת בתיאטרון צה"ל, שירה (17) היא תלמידה בתיכון לאמנויות במגמת אמנות פלסטית, ומאיה (11) לומדת במגמת מחול בבית ספר לאמנות. שמואל ויהונתן מדגישים, עם זאת, ש"הכוכבת האמיתית בבית" היא דווקא אמא איריס, אשתו של וילוז'ני ב־24 השנים האחרונות.
שמואל: "יהונתן חייב להיות משוכלל יותר ממני, אחרת מה עשינו? הוא דגם משופר שלי, ואנחנו עוד עובדים על זה.
"האמת היא שמה שחשוב לי זה שקודם כל הוא יהיה בן אדם, לפני שחקן. שחקן זה מקצוע, בן אדם זה לכל החיים. יהונתן ינק תיאטרון וראה באמת כל הצגה, אבל אני חשבתי, בגלל שהוא לא היה ילד מוחצן, שהוא ילך יותר לכיוון של בימוי. אולי זה משהו שהשלכתי עליו, כי זו שאיפה שלי שאני רוצה להגשים".
יהונתן: "כל מה שאני יודע היום למדתי מאבא. אני הולך לכל הצגה שלו שלוש פעמים, כי רק בפעם הרביעית אני מצליח להשתחרר מזה שעל הבמה הוא דמות ולא אבא שלי. ההצגות שלו כל כך אישיות בשבילי, הוא פורט על מיתרים כל כך ספציפיים שלי".
נדמה שאבא שלך הרבה יותר מוחצן ממך.
יהונתן: "אני לא מסכים עם זה ששחקן צריך להיות מוחצן. כילד השתתפתי בטקסים, אבל גם היום אני לא אהיה הראשון לקפוץ לעלות על במה בכל מיני מקומות, או זה שיצחיק את כולם, אני לא הטיפוס הזה. קולנוע מאוד מעניין אותי, אבל קודם כל נרשמתי ללימודי תיאטרון, כי שחקן זה מקצוע שצריך ללמוד".
שמואל: "תגיד שהלכת ללמוד כי אבא אמר".
יהונתן: "הלכתי רק כי אבא אמר שצריך, אני בכלל לא רציתי (צוחק)".
עם הלוק שירשת, נראה שהדרך להיות אייקון נוער סלולה לך.
"מבחינתי, כל עבודה מבורכת. זה לא שאנחנו במדינה שאפשר לעשות בה סדרה ולחיות שנתיים בלי לעבוד. אין לי בעיה עם כוכבי הנוער, אבל זה לא משהו שאני מכוון אליו. השתתפתי ב'כדברא', והחלטתי לא למנף את זה. זו לא המטרה שלי. אני רוצה להיות שחקן.
"כוכבנות ומדורי רכילות זה חלק מהפרסום של המקצוע. מבחינתי, אם לא נכנסים יותר מדי לחיים הפרטיים שלי, לבפנוכו שלי, לא אכפת לי מזה. באהבה".
איזה אבא הוא היה?
שמואל: "לא הקראתי לו סיפורים לפני השינה בערבים".
יהונתן: "אבא הוא אדם תוסס עם אנרגיה. אנשים יכולים להגיד שאני מזכיר אותו ואת האנרגיה שלו, אבל לא בגללו בחרתי במקצוע הזה. עושים תמיד השוואה בין אבא לבן, אבל לי זה פחות אכפת".
שמואל: "אני כל הזמן מחפש את המחזה שיתאים לשנינו ואת הדבר הנכון שיפגיש אותנו על הבמה. אני גם יודע כמה זה לא קל, ושיהיו אנשים שיגידו לו 'אתה הבן של וילוז'ני'. אני רוצה שהוא יהיה מוכן להתמודד עם כולם, בתנאי שתהיה לו האמת הפנימית שלו".
• • •
חוץ מהחיבה לקדמת הבמה, האב ובנו חולקים עוד תחום עניין משותף - וטעים.
יהונתן: "לאבא יש תשוקה לבישול, והוא מבשל מעולה הכל. הוא פשוט אמן במטבח, ואני קיבלתי את זה ממנו. גם אני אוהב מאוד לבשל. פסטה ברוטב עגבניות אני עושה הכי טוב בארץ. אני מדבר לעגבניות כמעט כמו אייל שני. יש לי שפה משותפת איתן, וגם אבא נכנס אליה".
שמואל, השלמת עם זה שכל ילדיך יעסקו באמנויות הבמה?
"מבחינת כסף צר לי שהם לא פנו להייטק (צוחק). אבל רק שהדרך שלהם תהיה יפה , שיהיה להם כיף".
מה חשבת על יהונתן בהצגה "אביב מתעורר"?
"הוא היה נפלא, והאמת שזה היה קצת להתבונן בעצמי, הוא כל כך מזכיר לי את עצמי שזה פשוט משגע אותי".
אבל אמרנו שהוא יותר טוב ממך.
"לגמרי, אבל הוא עדיין צריך לעבוד עוד קצת (צוחק). עדיין אני החזק שמנצח בהורדות ידיים. כהורה אתה מתלהב 'איך הילד דומה לי', ובשלב מסוים אתה מתרגל. פה זה שונה, זו התבוננות לעומק. אתה רואה את הנשמה והרגישות והפנים שלו. הדרך סלולה עבורו, ואני יודע שהוא יגיע. הוא יודע שהוא תמיד יכול להתייעץ איתי. חלק מהדברים הוא יודע הרבה יותר טוב ממני. אני סומך עליו".
כמי שהוגדר אחד מאבות הסטנד־אפ בישראל, וילוזנ'י האב מעודכן בפריחה הגדולה שחווה לאחרונה התחום. "זה פנטסטי מה שקורה פה, מי היה מאמין. כשהתחלנו זה היה חלום, והנה זה מתגשם. חבל רק שאין לי אחוזים מזה (צוחק).
"יש לי מחשבה לחזור לעשות סטנד־אפ, וזה מדגדג לי. אבל זה לא קל, ואני מחפש עכשיו את הקול שלי בתוך המציאות. המנוע של מה שהניע אותי פעם לא קיים היום.
"כשהתחיל פה הסטנד־אפ התקופה היתה שונה. כל הפוליטיקלי קורקט והאווירה היו שונים. היתה אז מתיחת גבולות וניפוץ מיתוסים ופרות קדושות, הכל היה שונה. 90 אחוזים מהדברים שנאמרו אז לא היו מתקבלים היום בעליל, ובצדק. כל הדיבור על נשים למשל, שהיה פעם פוגעני, היום לא היה עובר. צריך לזכור שהסטנד־אפ היה בשוליים של הסצנה, לא המיינסטרים, והיום הוא תופס מקום מרכזי. עובדה שהפריים טיים של הטלוויזיה זה סטנד־אפ".
אפרופו דיבור פוגעני על נשים, בקרוב ייצא לאקרנים סרטה של מיכל אקרמן "סדקים", שבו משתתף וילוז'ני לצידה של צופית גרנט. הסרט, המבוסס על מחזה בשם "לכודים" שכתבה אקרמן (שעוּבד בהמשך להצגה פלוס שיחה בפני ארגונים בשם "גבול"), עוסק בנושא ההטרדות המיניות, שבשנה האחרונה תפס את תשומת הלב העולמית עם מהפכת MeToo.
"זו מהפכה מבורכת שהגענו אליה טיפה באיחור, אבל העיקר שהגענו אליה", אומר וילוז'ני. "זה הגיע לנקודת אל־חזור, ואין ספק שחייבים לשנות את ההסתכלות וההתבוננות של השיח בין גברים לנשים. המודעות לנושא גדלה, ויש תקנונים שמובלטים במקומות העבודה".
היו לא מעט תלונות סביב הטרדות מיניות נגד שחקני תיאטרון ומסך.
"על ההטרדות בתיאטרון הישראלי שמעתי רק ממקרים שעלו בתקשורת. לשמחתי, לאורך השנים לא נתקלתי בתופעה הזאת בסביבת העבודה שלי, אבל שמעתי על המקרים שנחשפו.
"אין ספק שהיום יש לרשתות החברתיות השפעה רבה ומיידית על המציאות עצמה. עולים שיתופים וסיפורים במה שנחשב ל'כיכר העיר'. מובן שאם מישהי מותקפת אסור לעבור על זה לסדר היום, אבל לפעמים יש את הקלות הבלתי נסבלת, כשאתה מתבונן מהצד, בשפיטה או בהאשמה.
"אין ספק שלנוכח אוזלת ידה של המשטרה, ואי־יכולת לעמוד ביעדים מבחינת מניעה ועזרה לנפגעות, אין ברירה והמקלדת היא כלי הנשק המיידי להגיב. זו הדרך של המותקפות להתגונן, וליבי איתן על כל המסע שהן צריכות לעבור. לפעמים האונס או התקיפה המינית הם כאין וכאפס לעומת ההתמודדות בבית המשפט, ואין ספק שזה צריך להשתנות".
• • •
בנוסף ל"יהודי בחושך" משחק וילוז'ני האב בהצגה "מעשייה מגונה" בקאמרי. מדובר במחזה מוזיקלי (בליווי תזמורת), שמתאר את גלגולי מחזהו השערורייתי של שלום אש "אל נקמות" מ־1906, שהצגתו ברחבי העולם לוותה בסקנדלים, בחרמות ובנידויים בשל תיאור יחסים לסביים וזנות על רקע חיי היהודים בפולין שלפני השואה. וילוז'ני מגלם את למל, מנהלה הנחוש של ההצגה שבתוך ההצגה.
"כשהבמאי יאיר שרמן הציע לי את התפקיד - קפצתי על זה. למל הוא בעצם החוט המקשר שבזכותו ההצגה מצליחה לרוץ. הוא יכול היה לברוח, אבל הקריב את חייו למען היצירה והאמת שלה. בתקופה שלנו אני מבקש כיוצר את החופש להגיד את האמת".
שרת התרבות רוצה חוק נאמנות. יוצרים מזהירים שזה יגביל אותם באמירת האמת שלהם.
שמואל: "אני אמן, וממני מצופה להגיד גם דברים שהם ההפך מדעתו של 'בעל הבית'. במציאות שלנו היום, כשאתה לא יודע מה אמת ומה שקר, מה ניוז ומה פייק, החופש הוא בזה שאתה בוחר לא להגיד כל דבר. אני מבין את הסערה שהיתה פה עם חוק הנאמנות, אני חלק מהסערה, ואני נמצא על אותו ראש. כולנו שם, גם האמנים וגם השרה. כולנו ערבים אחד לשני. אני לא מודאג ממה שקורה פה".
יהונתן: "אני לא מבין, למה מפחדים מהאמנים? אין מה לגנות או לצאת נגד אמנים, כי תרבות עשירה היא סממן למקום טוב לחיות בו. אני כמובן נגד סתימת פיות".
העיסוק בחומרי יהדות לא זר לווילוז'ני האב, שמצהיר על עצמו כעת שהוא "אדם מאמין". מי היה מאמין שהקומיקאי חד הלשון, שהיה נציג התרבות ה"תל־אביבית", יהפוך לאדם שמתבל את שיחתו בפסוקים מהמקורות ומפגין ידע ועניין בתנ"ך.
"אני אדם מאמין לחלוטין. נולדתי דתי, כי אבי אומץ על ידי משפחה דתית בשדה יעקב, ובהתחלה היתה לי כיפה. היום הכיפה בכיס, כי לך תדע מתי יצטרכו מניין (צוחק). אני לא עובד בימי שישי, אני שומר שבת, ואני משתדל גם להגיע בשבת לבית כנסת. אני מאוד נהנה שם".
בבית ובתיאטרון מקבלים את זה יפה?
"אנחנו עושים הפרדת דת מבית (צוחק). רק פעם אחת קרה שהחליפו אותי לא בגלל מחלה או אשפוז, אלא רק בגלל אמונתי. זה קרה בהצגה של ערב שבת. אני אדם סקרן. 'יהודי בחושך' הביאה לתיאטרון קהל שלא בא אליו קודם. אני זוכר שקיבלתי מדתיים וממתנחלים המון תגובות. אנשים מתים לדיאלוג, שידברו איתם, שייצגו אותם. אנחנו לא מספיק מדברים זה עם זה, רק רוצים לכפות את דעתנו. וכשהצד השני לא מקבל את דעתנו - אנחנו כועסים".
בעוד שנתיים תגיע לגיל שבו יוצאים לפנסיה. אמנים לא מזדקנים פה תמיד יפה, בלשון המעטה.
"יש תחושה שזו מדינה שאוכלת את אמניה. מצד אחד יש רצון ושאיפה לנוצץ של הוליווד, אבל הרבה אמנים גומרים את החיים בצורה שלא מעוררת כבוד, לא להם ולא למדינה. החלום שלי הוא שיוגדל סל התרבות, כתפיסת עולם, כי צריך לזכור ולהוקיר את אמנים עוד בחייהם.
"משחק הוא מקצוע אכזרי. ככל שאתה מזדקן, האיכות והמקצועיות עולות, אבל מצד שני הגוף בוגד. וכשהגוף בוגד - זה הרגע שבו התיאטרון צריך לתמוך ולא להיות נתמך. האמנות והאמנים הם חלק מהחוסן הלאומי שלנו, לא פחות".
אתה פוחד מההזדקנות?
"אני שותף לחרדה כאמן, שלא יבוא לחם, שלא תהיה פרנסה. אני גם חי את החרדה מהגוף שלי, שמצולק היום מכל האקרובטיקה בהצגות שעשיתי. אני משלם עליהן היום את המחיר".
Maya19.10@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו