לגעת במים, לגעת ברוח

בתא המשפחתי של חברי קיבוץ יקהת / עמר לחמנוביץ על "בין חברים"

מאז שהלך עמוס עוז לעולמו ביום שישי שעבר, דומה כי מספידיו, אוהביו וקוראיו, עומדים, וביתר שאת, על הרבדים הרבים של זהותו הלוקאלית. כפי שהיטיב לתאר הנשיא ראובן ריבלין, עוז היה "האבן הירושלמית, והדשא של הקיבוץ בערד המדברית". בדבריו אלה ניסה הנשיא לצקת תוכן כל־ישראלי בעוז: מנהיג ספרותי שחנה בתחנות תרבותיות מהותיות של המקום, ואף זוהה עם כל אחת ממנה. עוז היה ירושלמי וקיבוצניק וערדניק, ובין לבין פקד את תל אביב ולימד בבאר שבע והרי גם היה איש העולם הגדול - דמות רצויה בכנסים ובאירועים חובקי תבל.

ובכל זאת דומה כי הקיבוץ, על משמעויותיו הפוליטיות והמשקעים האנושיים שהוא הותיר ומותיר בחבריו, הוא התחנה המעניינת ביותר בקורפוס היצירה של עוז. הסיבה לכך פשוטה: עוז הגיע מירושלים לקיבוץ חולדה כילד חוץ, בתקופה בחייו שבה מתה עליו אמו ונדרש לו "עוז" רוחני (ואכן, באותה תקופה שינה את שם משפחתו מקלוזנר לעוז). המעבר לקיבוץ, ייסורי הפרידה, הוויית החיים החדשה - כל אלה איפשרו לו מבט חצוי של מי ששהה "מבפנים", אך נותר כצופה חיצוני. זו נקודה קלאסית למספר סיפורים, ועוז היטיב לנצלה - אם בקובץ סיפוריו הראשון "ארצות התן" (1965), ואם בקובץ המינורי והיפה "בין חברים", שראה אור בשנת 2012, ומאסף סיפורים מקיבוץ דמיוני בשם "יקהת", המתרחשים בשנות ה־50 של המאה שעברה.

כבר ככותב צעיר ניסח עוז לעצמו נימה של מספר "מנוסה", לא תמיד כל־יודע אך מכיר ונובר בנפש גיבוריו ושולט בגורלם בקור רוח. בד בבד, הוא השכיל להתערות בערמומיות בחברת גיבוריו. כמעט בלי שהקורא ישים לב להליכה המדודה שלו בשבילי העלילה. ב"בין חברים", המשחק הסמוי הזה מעט משתבש, ובמכוון. עוז של 2012 הוא מספר־על כמעט אמריקני בגדולתו, מרוחק מאוד, נבון בהרבה מגיבוריו, ולעיתים מותיר אותם במבוכתם.

הריחוק מגולם היטב בסיפור הקצרצר "שתי נשים", שמתאר את עזיבתו של בועז את אסנת אשתו, לטובת אישה אחרת ביקהת - אריאלה. העזיבה פתאומית, חדה, בנאלית. "את כבר לא ילדה קטנה", אומר בועז לאסנת בנימה של אב הנוזף בבתו. אבל פתק שהיא שולחת לאריאלה, ובו טיפים בריאותיים לבועז ("אם לא תיתני לו לאכול דברים מטוגנים, חמוצים וחריפים, לא תהיה לו צרבת") פותח התכתבות מהירה בין שתיהן שחושפת אין־אונים ותסכול - של הנבגדת ושל הבוגדת. 

הסקיצה שיוצר עוז באמצעות הפתקים בין אסנת לאריאלה היא רישום ספרותי נהדר: הסיפור מסתפק בתיאור של שתיקה והשלמה כפויה, ואינו בורא אפשרות לנחמה. בועז הופך לסטטיסט. הוא שולט בסביבתו הקרובה אך בכל הנוגע לחייו שלו - נשלט ומופעל כבובה.

שני סיפורים נוספים מתנשאים מעל היתר בקובץ. הראשון נושא את שם הספר, "בין חברים", ומגולל את סיפורו של נחום אשרוב, אלמן ואב שכול שבנו נפל בפעולת תגמול. לנחום נותרה רק בתו בת ה־17, עדנה. אלא שזו נופלת לזרועותיו של דויד דגן, רודף שמלות שלו שישה ילדים מארבע נשים שונות, ועוברת לביתו בקיבוץ.

נחום, כמעט אילם מצער, אינו מסוגל להתמודד עם הסיטואציה המופרכת שעומדת לפתחו, אך אוזר אומץ ויוזם ביקור בביתו של דגן, בנוכחות עדנה. הסצנה שנרקמת בין השלושה אורכת שורות קצרות וחדות, והמבוכה, הכעס והטינה - מתערבלים בה לכדי סיום דרמטי.

הסיפור השני הוא "ילד קטן," ובמרכזו אב צעיר, רוני, ובנו בן ה־7, יובל - ילד שסובל מנידוי ונאלץ להתמודד עם אימת הלינה המשותפת. היעדרותה של האם עקב נסיעת עבודה - מותירה את רוני עם יובל דווקא בלילה שבו הילדים האחרים מתעללים בו. הילד נמלט בחשכת ליל מחדר הילדים אל בית הוריו, ושם זוכה לנחמה מאביו - פרץ רגש אבהי שמתפקע מנחמה. אלא ששובה של האם מחזיר את הסדר על כנו: יובל שב ללינה המשותפת, רוני נכנע. כלום - למעשה - לא השתנה.

היופי והרהור שבשני הסיפורים, כך נראה, טמונים ביכולתם לנסח את חוסר האונים של הפרט בקיבוץ עד כדי הפיכתו לאדם מוגבל. רוני משתוקק לצאת בלילה ולבדוק מה שלום בנו, אבל אשתו אומרת לו: "אתה לא יוצא לשום מקום". נחום מבקש להשיב את בתו עדנה לביתו ולשים קץ לרומן מופרך שהיא מנהלת עם דון ז'ואן בן 50, אבל הוא נותר בשתיקתו כשדויד דגן, המאהב המזדקן, אומר לו: "עדנה לא קומקום. לא לוקחים אותה ולא שמים אותה". 

שני הגיבורים בסיפורים הם אבות. שניהם מגלים נטייה לנפץ את המוסכמות הנוקשות, ושניהם נכנעים בשתיקה. התא המשפחתי המפורר של בני קיבוץ יקהת מתגלה בתחכום רב: ברגע של משבר, ההורים מנסים לאחד את שורות התא הביולוגי ולגונן על ילדיהם, אבל המוסכמות החברתיות חזקות מהם, והם נאלמים מולן.

עמוס עוז השתלב היטב בחולדה, אך עיניו היו פקוחות לפגמים הדוגמטיים של התנועה הקיבוצית. רמז לכך נמצא ב"סיפור על אהבה וחושך", שבו מתואר ביקור של האב הירושלמי אצל בנו בקיבוץ. 

עוז מספר כיצד אביו דיבר אל החברים שנקרו בדרכם בעת הסיור בקיבוץ בעדינות רבה, "כאילו ראה בסוציאליזם שלהם מחלה חשוכת מרפא אשר נשאיה האומללים אינם מעלים בדעתם כמה מצבם אנוש ועליו, על האורח בחוץ הרואה ויודע, להישמר מאוד פן יאמר בטעות מילה שתפקח את עיניהם לראות את גודל אסונם".

בכותבו על הקיבוץ, עוז תמיד ניצב בעמדת צופה, המבין את המתרחש ומעכל אותו בתודעתו. בדומה לאביו, אף הוא חזה במצב האנוש של החברים וזיהה את הבדידות, הניכור, האטימות והריטואליות. ובכל זאת, כמו שליח המסרב בתוקף למסור את הבשורה המרה, הוא אינו נוקט רחמים או התנשאות. הוא אוחז בידי גיבוריו, מטייל איתם בשבילים המדושאים, ושוהה בסבלנות בבתיהם הזעירים. הוא שם, נוכח ומפוכח, מסרב להיכנע לטרגדיה.

כשהסקרנות גברה על האחריות / חיים פסח על "אותו הים"

לכל סופר או סופרת גדולים יש את הרגעים שבהם הם פורקים עול, מתנתקים מהתדמית המקובלת שלהם, משתובבים. כך וירג'יניה וולף, בספרה "אורלנדו", על היצור בן כמה המאות שגילו וגם מינו מתחלפים; וכך ג'יימס ג'ויס, שמעטים חצו את יצירתו "יוליסס", בספרו "ג'קומו ג'ויס", על אהבתו האבודה של המחבר למי שבכלל לא סופרת אותו.

"אותו הים" הוא ספרו השובב - וגם הכי נועז - של עמוס עוז. אבל שובבות של סופר גדול מגלמת גם יצירה גדולה. זהו סיפור שמתחזה לקליל, אבל למעשה נושא משא כבד. 

ב"אותו הים" שבר עמוס עוז את הדימוי המקובל שלו, שהתקבע עם הרומנים וקובצי הסיפורים שכתב עד אז וגם - שבר את כללי הז'אנר. זהו אינו רומן אך גם לא ספר שירה, אין בו עלילה "מסודרת" והיא מדלגת מבת ים לטיבט, ומשם לבולגריה, ואז לרחוב מזא"ה פינת ג'ורג' אליוט, סמוך לשינקין שהיה בשנות ה־90 רחוב הדולצ'ה ויטה התל־אביבי. הדמויות שמתרוצצות בין דפיו, כולן עסוקות ופעילות. במה? בצורות השונות של חייהן. הן מספרות שקרים, משחקות ושוכבות זה עם זו וזו עם זה. קרנבל של תודעות.

כשקיבלתי את כתב היד של "אותו הים" לעריכה - נדהמתי בתחילה. עם הזמן הבנתי שמה שמאפיין את כל הסופרים הגדולים (וגם המדענים הגדולים, כפי שהעיד על כך איינשטיין) היא, בראש ובראשונה, הסקרנות, במובנה העמוק ביותר. מיהם האנשים הללו שמתרוצצים בעולם? ממה הם עשויים? מה הדברים שהם שונאים? ממה הם פוחדים ובמי הם מתאהבים?

ממרחק של הוויה אחרת, עמוס עוז, זה שיוצא בכל בוקר מביתו לטייל ב"חצרו" - מדבר יהודה ודממת הנביאים שבו - מרותק לאנשים שנעים באי־שקט בתל אביב הנוירוטית, ובחיי היומיום בשולי בת ים. מה עושה בחייו יועץ המס אלבר דנון אחרי שאשתו נפטרה מסרטן? ובנו נסע לטיבט? מה תעשה דיטה אחרי שנעזבה על ידי אנריקו זה? על מה חולמת בטין האלמנה שמיודדת עם אלבר, או גיגי בן גל שמגיב: "אותו סיפור מעצבן, כי הלילה הזה עוד צעיר ופה ושם ירוצו קטעים, נשים שיורדות ונדל"ן שעולה" (שהעלה בזיכרוני את השורה של ט"ס אליוט: "נשים באות והולכות מדברות על מיכלאנג'לו". גם זו שירה, וגם זו:

"באמבט מלא קצף / חומלת על בדידותם / זה רוצה בי קצת אם זה כאילו מבקש בי בת: / להיות אישה לשניהם / מותר רק באמבט". 

או: "ידי בחציר חזך הזקן / לוקטת קש / לרפד לנו קן".

"אותו הים" הוא היצירה היומרנית ביותר מכל כתבי עוז. שם ניסה, בכוונת מכוון, לטשטש את המבדיל בין פרוזה לשירה. שש או שבע הדמויות מופיעות בו, בסיטואציות טרגיות וקומיות, ובמצבים ריאליסטיים או פנטסטיים. גם הים מדבר, גם המתים, והמוזיקה כל העת מתנגנת. 

עוז אמר בעבר בראיון כי אלמלא היה סופר, היה בוחר להיות מוזיקאי. ב"אותו הים" הוא הגשים את חלומו, ויצר מוזיקה - לא בצלילים, במילים. לא בכדי טען שזה הספר שהוא הכי גאה בו. בעיניו זהו רומן "טרובדורי", גם אם למעשה הוא מזכיר ספרות מוקדמת יותר, וקורץ לרומן היווני העתיק, הפיקרסקי, ולמשוררים היוונים שהיו שגוללו את סיפורם בליווי נגינה בקתרוס או בחליל. 

זהו גם ספר הווידוי של עוז. המשחקיות שלו מתעתעת בקוראים, ומנסה להרחיק מהאינטימיות שבחשיפה האישית שבכל זאת צצה ועולה. הנה דוגמה ממנו, שמציפה את האינטימיות הזו:

"המספר הבדוי סוגר את עטו ומרחיק מעליו את הבלוק. הוא עייף. והגב, שואל את עצמו, מה פתאום יוצא לו סיפור כזה... בקרוב בן שישים, המספר הזה... לסכם לו בערך כך: יש אהבה ויש אהבה. בסוף כל אחד יישאר לבדו... ההרים בטיבט יימשכו איזה זמן וכן הלילות וכן הים. כל הנהרות הולכים אל הים והים הוא דממה דממה דממה. עשר בערב. כלבים נובחים. קח את העט. חזור לבת ים". 

התקווה נשארה באשדוד / שירי לב-ארי על "פה ושם בארץ ישראל"

עמוס עוז ידע לגעת בשורשי הכאב. גם הכאב האישי של האדם האנושי, הפגום, החסר כל כך, אבל גם בכאב הקולקטיבי. הוא ניחן ביכולת ראייה יוצאת מן הכלל, וביכולת לחדור אל הזולת ולהיות הוא לכמה זמן. לכן אולי אפשר לקרוא לו הנביא עמוס השני. מה אתה רואה, ירמיהו; מה אתה רואה, עמוס.

ב"פה ושם בארץ ישראל" מ־1983 עוז ראה הרבה דברים, שהיו נכונים אז והם נכונים אף יותר היום. הוא הלך אל הקצוות, רצה להקשיב. וכמה הקשב הזה חסר היום. ארבע שנים אחריו הלך דויד גרוסמן עם "הזמן הצהוב", ויותר מ־30 שנה אחריהם הלך ניר ברעם עם "הארץ שמעבר להרים". עמוס היה הראשון. ב־1982 החל לפרסם בעיתון "דבר" מאמרים על מלחמת לבנון. הוא לא הבין איך כל כך הרבה אנשים תומכים במלחמה. אז הוא החליט לחפש אותם, לדבר איתם. 

המסע התרחב. בשכונת גאולה הוא פגש את החרדים. האם חוגגים כאן את חג העצמאות, שאל את אחד מהם. "ומה יש לחוג בזה? מה, המשיח בא? אחרית הימים? המדינה שעשיתם לכם (קולו יורד כמעט ללחישה) - בינינו לבין עצמנו, הלא אפילו עליכם היא כבר נמאסה".

הוא מבקר ברמאללה, מדבר עם נאיף וחסן, ובמשך כל השיחה מביט בהם הזקן השתקן אבו עזמי. הוא מציין שהם לא מדברים ב"אנחנו" ו"אתם", אלא ב"היהודים, הפלשתינים, הישראלים". גוף שלישי. בסוף השיחה מוציא אבו עזמי את בדל הסיגריה מפיו ואומר: "אתם לקחתם לנו הכל, איך תישנו בלילה?" ואז הוא מוסר ד"ש לאדון כהן, "זה בן אדם טוב מאוד". 

עוז ביקר גם בחולדה, בזכרון יעקב ובמושב בת שלמה, סמלי ההתיישבות העובדת. דיבר עם החקלאי צבי בחור על אהבתו לאדמה. גם הביא מונולוג מצמרר של צ', שחושב במונחים של כוח ואלימות, כי רק כוח מעורר הערכה בעולם, ובמיוחד בקרב הערבים. 

עוז ביקר בתקוע, בעפרה. הלך לדבר דווקא עם אלה שעליהם חלק והם חלקו עליו. ישראל הראל אומר לו: "גם אם ההתיישבות ביהודה ושומרון מאריכה את המלחמה עם הערבים, אני מקבל זאת. כי התחליף למאבק עקשני הוא נסיגה זוחלת. כרסום. אם מחר, חלילה, לא תהיה עפרה, מחרתיים לא תהיה גם חולדה".

את הספר סיים באשדוד, שבה ראה את עתידה של ישראל: עיר נמל שקטה, שאוכלוסייתה מגוונת ויש בה פוטנציאל צמיחה.

אבל הפרק המפורסם ביותר בספר, "העלבון והזעם", צובט את הלב במיוחד היום, כשנוכחים לדעת עד כמה הפצע המזרחי עדיין מדמם. זה היה מפגש עם כמה מיושבי בית קפה בבית שמש. "פרצוף מערך", קראו לעוז יושביו. והוא הקשיב וכתב ואחר כך פרסם מילה במילה - למרות חשדנותם - את כל מה שאמרו.

"המפא"יניקים פשוט מחקו את כל מה שהיה כתוב על הבנאדם. כאילו הכל היה שטויות. וכתבו על הבנאדם מה שהם רצו. מהאידיאולוגיה שלהם. אבק־אדם, יעני. בן גוריון בעצמו קרא לנו אבק־אדם... עכשיו בא בגין, תאמין לי, ההורים שלי זקפו את הגב שלהם...

"בטח אתה תכתוב עלינו בספר שלך או בעיתון שאנחנו חיות. בחיים שלך לא תכתוב מה ששמעת היום בבית שמש. ואם היית כותב לא היו נותנים לך להדפיס בספר. בשביל זה השנאת אחים... אל תשאל אותי מה לעשות בשביל לגמור עם השנאת אחים. מה אני, פרופסור? אני אחד מהאספסוף, בריון. מה אתה בא ושואל בריון איך להפסיק את השנאת אחים? כל דבר אתם יודעים יותר טוב..."

והוא כתב את הכל בספר, והדפיס את הספר, והזעקה הזאת עולה מבין הדפים ומהדהדת גם ברגעים אלה ממש.

לפני עשר שנים ראיינתי את עמוס עוז עם צאת מהדורה מחודשת של "פה ושם בארץ ישראל". שאלתי אותו לאן היה נוסע היום. "היום הייתי הולך לבקר יותר באמצע, פחות בקצוות", אמר, "הייתי הולך לדבר עם עולים מרוסיה, עם ערבים ישראלים. 

"הציונות התגשמה", הוסיף. "היא לא הבטיחה גן עדן, היא לא הבטיחה חברת מופת. היא הבטיחה להביא את רוב היהודים לארץ ישראל וזה כמעט התגשם. מה הלאה? זה תלוי בכל אחד מאיתנו".

התנים עדיין מייללים / יוסי ביילין על "ארצות התן"

לא היה לו שם, לאיש הערירי שיצר עמוס עוז. היה זה חבר קיבוץ מזדקן, שהאמין בכל ליבו בכתביהם של ראשי תנועת העבודה בארץ, אבל התאכזב מן ההתרחקות מהאידיאולוגיה. איש אפור, ערירי, שעבד במוסך וחי באדיקות את שגרת יומו המשמימה, עד שיצא, ערב אחד, אל הבוסתן, והתאבד.

"תיקון העולם", קרא עוז לסיפורו הקצר, אחד מתשעה סיפורים שנקבצו בספרו הראשון, "ארצות התן" (הוצאת מסדה, 1965), הוא גרעין מתומצת של כתיבתו המאוחרת יותר של עוז.

יש בסיפור שילוב בין הטרגי לקומי המאפיין כל כך את עוז. מצד אחד מדובר באדם פתטי, שאינו מסוגל להתאים עצמו אל המציאות המשתנה, עד שהמוצא האחרון שלו הוא לצאת מן העולם על פי החלטתו־שלו. מצד שני, יש כאן תיאורים הומוריסטיים, בעיקר סביב קריאת העיתונים. הגיבור קורא בזמן ארוחת הבוקר את העמודים החיצוניים של העיתון, כיוון שהוא "מבקש אחיזה בדברים שהשנאה מתפרנסת מהם, כגון מעשי העוול ומעשי השחיתות הפוליטיים, וכגון התגלויותיו של השובע החמדני, המעכיר את חיי המדינה".

אחרי שנת הצהריים מקדיש הגיבור את זמנו לעמודים הפנימיים של העיתון, ומעיר הערות בשולי הנאומים של מנהיגי המפלגה ובעלי המאמרים החשובים. לאחר ארוחת הערב הוא עובר משולחנו לשולחן אחר, שבו יושבים ותיקי הקיבוץ, כולם סביב עיתון ערב אחד. חלקם יושבים, האחרים עומדים וקוראים את העיתון מעל לראשי היושבים, ויש כאלה הקוראים במהופך. לאחר מכן מתפתח ויכוח ער בין מתונים וקיצונים, והוא נפרד בשעה עשר, כדי שיוכל להספיק לישון כראוי עד התעוררותו המוקדמת.

זהו סיפור על איש "האוגר את מועקתו". את מרירות חייו הוא משליך על הקיבוץ ועל המדינה: "הוא המיר את השנאה בדבקות, והוא מחמיר עם העולם". לפני השינה, לאחר שהוא שב מחדר האוכל, הוא קורא את ספריהם של חוזי המדינה והמעמד ו"מתמכר ליופיים האכזרי של דברי החזון". על משכבו, בינו לבין עצמו, הוא יוצא בביקורת קשה מאוד על "בגידתה של המדינה בחזון חוזיה". לנגד עיניו הוא רואה "עם שלם נוהר ושוצף אל תוך הריקבון... לא במלחמה תחרב הארץ, אלא בריקבון, כבר הסירחון ממלא את האויר". ולכך מצטרפת, כמובן, הביקורת על הקיבוץ שסטה מדרך אבותיו המייסדים: "הקיבוץ", אומר הערירי לעצמו, "עשוי היה להיות מצדה של הבית השלישי... אלא שאף הוא נבגד, ומנהיגיו ומונהגיו הלכו אל הזונה".

לילותיו של האיש קשים במיוחד, משום ש"אפילו אדם בעל אידיאולוגיה מוצקה עומד חסר ישע בפני קולות הלילה הפורעים כל חוק". כאן מעניק עוז את ההסבר לשם ספרו, כשהוא מוסיף כי גיבור סיפור זה "מזהה את בכי התנים הממשי עם בכי התנים שהוא סמל ידוע לחורבן הממלכות ולטירוף ולמוות האורבים לאדם". 

מתברר ששנים מעטות קודם לכן, נשא הערירי אישה. ניצולת שואה מכוערת, מבוגרת ממנו בשנים אחדות, שרצתה להוציאו מן הקיבוץ, ומשלא הסכים - התגרשו. היא עברה לתל אביב, וכשהזדמן לעיר הגדולה, היה בא אליה, בלי געגועים ובלי אהבה, הוא "נזקק לגופה, ונענה". משלא נענה, הלך אל זונה במלון זול.

זהו סיפור עגמומי, כמעט סרקסטי, שלא קל לשוב לאחר פרסומו אל חדר האוכל. ועם זאת חודר אל מתחת לעור גיבורו, מעלה חיוכים, וכתוב בשפה שרק עוז ידע להשתמש בה. התנים שאיתם הפגיש אותנו לפני 55 שנה ליוו את הסופר העברי הגדול של דורנו, לאורך שנות כתיבתו, ואותנו איתו. מעתה ילוו רק אותנו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו