האלבום החדש, והשני במספר, של דודי בר דוד, הוא סוס טרויאני. מרחוק הוא נראה כמו אלבום פופ ישראלי כמעט גנרי של בוגר בית ספר רימון ו"כוכב נולד", כזה שמרגיש אישי וחושפני (במידה מדודה כמובן) אבל חלק ונוח לעיכול. יש בו שירים על אהבה, בעיקר כזו שלא שרדה ("My Love" עם רוני דלומי, "רוצה לבד", "גב אל גב"), והם עטופים ומופקים כדי ללחוץ בצורה המוצלחת ביותר על בלוטות הרגש.
כמעט כל השירים מזכירים לילות בלי שינה, בהייה בקירות ותחושה של בדידות, שרבים מכירים וחוו. יש בשירים האלה שיקוף מאוד ברור של האמנים שאיתם עבד בר דוד במהלך השנים האחרונות: לירן דנינו, יובל דיין, מירי מסיקה, דנה ברגר, איזי ואחרים, כולם נמצאים במרכז התחום שמגדיר את המיינסטרים הישראלי.
אבל במבט קרוב באלבום הזה, שהשיר הוותיק בו ("מישהו אחר" עם מאיה הרמן) שוחרר כבר ב־2013, יש קפסולה של חומר אחר לגמרי. אם להתחשב בעריכת סדר השירים, בר דוד עצמו שואף להפעיל את הקפסולה הזו במהירות המרבית ובאפקטיביות הרבה ביותר. האלבום נפתח עם "כל החלומות תפוסים", ומצייר תמונה של ישראל השנייה של לפני שניים או שלושה עשורים. היומיום הרמלאי, זה שהקושי נוכח בו אבל לא שולט בו, זה שהגיוון והחיבורים שבו מטעינים את הדמיון והיצירתיות, מתואר שם באופן שלא מסתיר את הייאוש המובנה בסיטואציה.
אחריו מגיע "עוד לא למדנו כלום" ומביט במרחק הזעום שעברנו כחברה מאז ועד היום. רגשות של בושה, דחייה, חוסר שוויון ופחד נשזרים לתוך שיר מחאה שמחבר באופן אמיץ מאוד בין מחיקת התרבות שעברו הוריו ושכניו לבין השלטון שמתדלק את אותם רגשות בעזרת הפחדה מתמדת.
את החומות של הפלייליסט הסוס הזה כבר הבקיע.
• "באסה סבבה": השיר החדש של נטע
• חדש: הקליפ החושפני של אברהם טל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו