במדינת ישראל קיים חופש פוליטי, אבל לא קיים בה חופש אינטלקטואלי. הסופר דן צלקה הבחין בין השניים, ונראה שדעתו היתה כי המחסור החמור בכתיבת ביוגרפיות בישראל נעוץ בהיעדר אקלים של חופש אינטלקטואלי.
צלקה המנוח היה כותב מבריק, שופע ידע היסטורי ותרבותי. כמעט קשה להאמין כי כתב פעם במרחב כתבי העת והעיתונות הישראלית, ושפרסם בימי חייו שפע כזה של תובנות, מסות, טורים קצרים וגם כתבות אישיות ממחוזות רחוקים. כשצוללים לתוך "כל המסות", הקובץ העשיר שראה עתה אור ושבו מקובצת כתיבתו המסאית, התחושה היא כאילו נפתח חלון בחדר האטום, המעופש, של השיח הישראלי האינטלקטואלי והתקשורתי.
האמירה של צלקה על החיסרון בכתיבה ביוגרפית בישראל לקוחה מהמסה הפותחת בספר, וכבר בה בולטת רעננות כתיבתו, שנובעת ביסודה מכך שהיו לו חיי מחשבה בלתי תלויים פוליטית. פה ושם ניתן לזהות את נטיותיו, אך בניגוד לרבים אחרים, אישיותו היתה כה מלאה עד שהוא לא הזדקק לקולב הפוליטי כדי לנסח את זהותו - ולכן גם היא לא קרסה לתחתית הארון.
ספק אם כולם זוכרים מי היה דן צלקה. יליד 1936, ורשה, פולין. בזמן המלחמה, כילד, ברח עם משפחתו מזרחה לקזחסטן, דרך בריה"מ, שהיתה הגבול היחיד הפתוח, יחסית, ליהודים. הוא עלה ארצה ב־57', מה שמעורר את ההשתאות - כיצד הצליח ללמד את עצמו עברית ברמה כל כך גבוהה בגיל 21? כדי להשוות גדולה בגדולה, ראוי לציין שזה היה גם גילו של ג'וזף קונרד, אף הוא פולני, בעת שהחל לשרת על סיפון אונייה בריטית, למד את השפה והפך לסופר קלאסי הכותב באנגלית.
כריכת הספר (חרגול)
בתוך שלל הטורים הקצרים יחסית, באורך של שני עמודים ופחות, יש בספר גם מסות ארוכות, שבאחדות מהן מצליח צלקה לעורר התרגשות - לאו דווקא בגלל מצב מלודרמטי סנטימנטלי כמקובל בקולנוע, אלא בגלל הדיוק האמנותי המהמם שבו הוא מתאר מצבים, דמויות ותופעות. אחת מאותן מסות מתארת את הגעתו לאי המפורסם של ציידי הלווייתנים, ננטקט, ושהייתו שם. מבוסטון הגיע צלקה לשדה תעופה קטן בקייפ קוד, תחת סערת גשם שוטף. משם דילג בטיסה נוספת לאי האטלנטי, שהרמן מלוויל הפך ב"מובי דיק" למיתולוגי.
"גשם עז ניתז מהמדחף לכנף בצד שבו ישבתי, כמו בסרטים על מלחמת העולם השנייה; המגבים ההיסטריים ריצדו על פני השמשות... ידידה של מיס פלטשר (אחד הגננים של משפחת קנדי? בהיאניס?) ירד עם האיש במעיל הארוך", מתאר צלקה, ונותן לקורא תחושה משל היה משייט במטוס קל מעל סט סרטו הקלאסי של הווארד הוקס, "רק למלאכים יש כנפיים".
דן צלקה אהב קולנוע ומי שגר במרכז תל אביב בשנות ה־80 וה־90 היה יכול לראות אותו הולך, או שמא פוסע דומם, אל אחד מטקסי הפולחן של היומיות. אלו אותן הקרנות שכמעט נכחדו, של קולנוע בצהריים או אחר הצהריים. צלקה נפטר מוקדם מדי, אך לפני מותו בשנת 2005 כבר חזה במות בתי הקולנוע של תל אביב, כפי שהם מתועדים באוצר האלבומי "THE END" שפרסם חוני המעגל לפני כשנתיים (אף הוא נפטר ימים לפני שהאלבום הנהדר יצא מהדפוס).
באחד מטוריו מתאר צלקה את התחבטויותיו לשמע הידיעה שהצגה חדשה עולה בעיר: ללכת או לא ללכת. כשהיה נער בפולין וסטודנט בצרפת, היה מיטלטל שעות בטרמפים כדי לעמוד בתור הארוך המשתרך מול קופות התיאטרון בערב של הצגה מסעירה; היום - בעת הכתיבה - הוא מתחבט בלאות והחלטתו תמיד היא - לא. הוא יישאר בבית.
דומה שלעיתים זו גם התחושה נוכח אשד הספרים הזורם עליך: לקרוא או לא לקרוא? התלבטות המלטית כזאת מתאר צלקה בדווחו על גולגולת שמצא בוואדי ליד ים המלח. הגולגולת כממצא מסעיר, ממש כמו ספרו זה של צלקה. בנוף הכללי זו יצירה שראוי להימצא, ולו במעט, במחיצתה. לספוג ממנה את השיח הסמכותי, היודע, הרגיש והשיפוטי על כל דבר בעולם התרבות המערבית.
פה ושם צלקה נסחף בהומור מסוגנן, וגולש להצלפות סטיריות מהמשפחה ההומוריסטית המורחבת של דורון רוזנבלום. אלו מיועדות למי שרוצה להתחקות אחר שורשי תופעות תקשורתיות שתפסו עוצמות אדירות בימינו. הנה דוגמה: "אני אפילו זוכר שבקבלת פנים אחת, בירושלים, שאל אותי היסטוריון אידיאות דגול: תגיד לי, צאוקה, למה ב'השחר' הם אומרים כל הזמן: צריך טהורים! צריך טהורים! זה אידיוטי! באמת, עוד לא חדר למוחם שאם מתעקשים יותר מדי על טהורים גומרים עם רודנים טוטליטריים? אבל, פרופ' טלמון, עניתי לו, הם מתכוונים לטחורים. להמורואידים".
צלקה מדלג בין אמירות על מלכויות נושנות ומחזאים, גולש לסופרים אמריקנים בני המאה ה־19, ולפתע שוב חוזר לכאן ולעכשיו. באחד המאמרים צץ ניסיון שכנוע של ידיד ליברלי מהליכוד להצביע (ב־1988) לשולמית אלוני, או לכל הפחות ל"מערך". בסופו של דיון פוצח "צאוקה" (כפי שקרא לו יעקב טלמון במבטאו הפולני) בשיר הלל למועמד השמרני ביותר אי פעם לבית המשפט העליון בארה"ב, רוברט בורק. האמירה החדה שלו במסה היא: "עוגן החוקה תקוע בקרקע ים מוזרה, בחולות נודדים ורופפים הרבה יותר ממה שהודגש". לתשומת לב מרדכי קרמניצר וחבר יועציו בנגרייה המשפטית שלו בירושלים.
צלקה תיעד ללא רחם את הוויית הרחוב בכמה ערים בהודו. בעשותו כן הוא נעדר כל רומנטיקה מזרחית, כמי שצבר הרבה ידע במסעותיו במזרח. הוא מסוג אנשי הרוח שלא היו תיירים ואף לא מטיילים, אלא השתייך לגזע הנכחד של "הנוסע הגדול". הוא נסע גם בים האמנות, המוזיקה ובעיקר הספרות.
דומה שאין מנוס מהמסקנה שצריך שוב למצוא את "אלף לבבות", הרומן העצום של צלקה מ־1991, ולהתחיל שוב בקריאתו. בתוך ים השיבולים הקמלות של התרבות הישראלית, קובץ המסות השלם שלו הוא פרי בשל ועסיסי, חתיכה הגונה של עולם אינטלקטואלי ובאותה מידה, כפי שאמר היצ'קוק, גם פרוסה עבה ונדיבה של העוגה הכי טעימה שאתם מאחלים לעצמכם. עם או בלי דיאטה. √
כל המסות / דן צלקה; חרגול, 600 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו