מרוב רימייקים מיותרים, סרטי סופר־גיבורים מעפנים וסרטי המשך מחופפים, בהחלט ניתן היה לקבל את התחושה ש־2018 היתה שנה די משעממת בקולנוע. כרגיל, זה לא לגמרי מדויק. שכן בין כל הסרטים הסתמיים שזכו במרבית תשומת הלב (ושהתנדפו מהמוח ברגע שעלו האורות באולם), גם השנה ניתן היה למצוא על המסכים לא מעט יצירות מאתגרות, מפתיעות ומוצלחות שימשיכו ללוות אותנו עוד שנים ארוכות. לפניכם הטובות שבהן.
1. "רומא"
סליחה על חוסר המקוריות, אבל מהרגע שצפיתי בו בפסטיבל ונציה היה ברור שלסרט המטלטל והמרהיב הזה לא יהיו השנה מתחרים. הבמאי המקסיקני אלפונסו קוארון מגיש כאן טור דה פורס קולנועי נדיר בעוצמתו, שבמהלכו הוא עושה שימוש בכל הטריקים הדרמטיים והטכניים שאסף לאורך הקריירה. התוצאה היא אפוס אינטימי, פוליטי, אישי ובלתי נשכח, שמאזן באופן מושלם בין סצנות המוניות וירטואוזיות לבין רגעים אנושיים מרסקי לב.
2. "עץ האגס הפראי"
בחור משכיל ומתנשא ששואף להיות סופר שב לבית הוריו בכפר טורקי עני ושכוח אל, ומנהל שורה של שיחות מפותלות ופרובוקטיביות עם הדמויות השונות שמקיפות אותו, ועם אביו - מורה מרושש ומובס שמכור להימורים. יצירת המופת הנוכחית של הגאון הטורקי נורי בילג'ה ג'יילן אמנם נמשכת קצת יותר משלוש שעות, אך המסע המכשף שהיא מציעה שווה כל דקה.
3. "חוטים נסתרים"
דניאל דיי לואיס, בתפקידו הקולנועי האחרון כנראה, מגלם מעצב שמלות לונדוני אובססיבי, מצליח ובלתי נסבל שמתאהב במלצרית שלומיאלית ותמימה (ויקי קריפס). סרטו האלגנטי והיפהפה של פול תומאס אנדרסון מגולל סיפור קאמרי מצחיק, פרוורטי ומשכר שאינו פוסק לענג ולהפתיע. הקומדיה הרומנטית של השנה.
4. "הנוקמים: מלחמת האינסוף"
סרט אירוע שאפתני ומפלצתי שהבטיח להיות סרט גיבורי העל הגדול מכולם - וקיים. החצי הראשון, שמקפץ בקלילות ובחינניות בין חופן זירות התרחשות תוך כדי שהוא מאזן בין כשני תריסר דמויות, הוא בקלות אחת מנקודות השיא של אולפני מארוול; תאנוס הוא בקלות הנבל הקולנועי הטוב ביותר שנצפה על המסך השנה; והסוף? בספרי ההיסטוריה הוא יירשם כלא פחות משמעותי ומשפיע מהסוף של "האימפריה מכה שנית".
5. "המשפחה שלי"
הבמאי היפני הירוקאזו קורה־אדה אינו מחדש הרבה בסרטו החדש, ששב ומעמיד במרכזו תא משפחתי לא קונבנציונאלי ששרוי במאבק הישרדות יומיומי, אך הנדיבות, אהבת האדם, חוסר הסנטימנטליות, ההומור והאופטימיות הבלתי נדלית שזולגים מכל פריים דואגים לכך שגם "עמידה במקום" היא ניצחון מרגש.
6. "שחור על לבן"
סרט תעמולה זועם, עכשווי ומחשמל של הבמאי האפרו־אמריקני הוותיק ספייק לי, שנמצא כאן בכושר שיא. בהחלט לגיטימי להאשים את "שחור על לבן" (תרגום נורא ל"BlackKklansman") במניפולטיביות, בצעקנות ובדידקטיות. אך לא ניתן להתכחש לעוצמה הקולנועית הטהורה שלו, ובלתי אפשרי להתעלם מסערת הרגשות ומהתחושות הקשות שעימן נותרים בסיומו.
7. "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"
הטרגדיה הקומית של מרטין מקדונה נעזרת בתסריט מבריק ובשלושה שחקנים מעולים (פרנסס מקדורמנד, וודי הארלסון, סם רוקוול) כדי ללחוץ על כל כפתור אפשרי אצל הצופים. הדיאלוגים מטונפים, הדמויות מורכבות, והטון נע ונד בין אלימות מזעזעת להומור אבסורדי. "שלושה שלטים" מקפיד להעליב את כולם במידה שווה, אך הוא בא מאהבה (והוא גם מאוד מצחיק).
8. "הריבוע"
עולם האמנות אמנם מהווה מטרה קלה מאוד לסאטירה, אך סרטו היומרני, הממזרי וחסר הרחמים של הבמאי השבדי רובן אוסטלנד, שמתחקה אחר מעלליו המשעשעים והמביכים של אוצר במוזיאון לאמנות עכשווית בסטוקהולם, עדיין מצליח להפתיע ולהלהיב, ולייצר כמה סיקוונסים קיצוניים ויוצאי דופן. מה היה קורה אם למיכאל האנקה היה חוש הומור? הסרט הזה, ככל הנראה.
9. "בית בגליל"
בשנה לא גדולה עבור הקולנוע הישראלי סרט הביכורים המצוין של התסריטאי־במאי אסף סבן לא התקשה להותיר חותם. דרמה קטנה, צנועה ומעוררת הזדהות שנעזרת בשני שחקנים נהדרים (נועה קולר ואודי רצין, בתור זוג נשוי הבונה לעצמו בית בישוב קהילתי בצפון) ובתסריט אמין ואותנטי כדי לשרטט דינמיקה של מערכת יחסים של זוג צעיר ולא מבוסס כלכלית בישראל.
10. "תורשתי"
דרמת האימה הפסיכולוגית של ארי אסטר - שבמרכזה משפחה מקוללת שיורדת באיטיות אך בבטחה מהפסים - אמנם דילגה על אולמות הקולנוע בארץ, אך מומלץ מאוד לאתר אותה, ולו רק כדי להיות עדים לתצוגת המשחק המטורפת לחלוטין של טוני קולט בתפקיד הראשי. האישה הזאת ראויה לכל הפרסים האפשריים.
העשירייה השנייה:
"סליחה על ההפרעה" (צדק חברתי עם טוויסט), "האחים סיסטרז" (ג'ון סי. ריילי לומד לצחצח שיניים), "קרא לי בשמך" (על אהבה ואפרסקים), "אהבה חסרה" (מי יאהב את הילדים?), "הכנסייה החדשה" (פול שרדר חוזר לימי "נהג מונית"), "מנדי" (ניקולס קייג' מאבד את זה באופן סופי), "משימה בלתי אפשרית: התרסקות" (אחלה אקשן), "פדינגטון 2" (סרט הילדים של השנה), "ליידי בירד" (אין כמו אמא), "אלמנות" (למרות הטוויסט המצ'וקמק)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
