שר הכלכלה אלי כהן קיבל החלטה אמיצה בעניין היטל ההיצף על המלט. להלכה הוא החליט להטיל היטל היצף, אך למעשה הוא החליט שלא. 0.25% זה לא משהו שעונה על הגדרת "היטל היצף". היטל כזה מוטל על סחורות שמציעות מחיר נמוך באופן משמעותי מאוד מהמחיר בשוק המקומי.
ההיטל נועד לגשר על הפער הזה ולהפוך את היבוא ללא משתלם, אלא במקרים של מחסור בהיצע המקומי. אלא שהמחיר שעליו התלונן מפעל מלט הרטוב הוא מחיר זול ב־15%-10% מהמחיר שהוא עצמו מציע, ולכן גם היטל של 1% לא היה ממלא את התפקיד של היטל היצף, לא כל שכן רבע אחוז. אבל הוא בכל זאת קבע שיעור היטל, ובעצם אפשר להעלות את ההיטל ללא כינוס ועדה והליך נוסף בשעת הצורך.
את הצורך הוא הגדיר מראש - למקרה ששיעור היבוא יעלה על 50% מהביקוש המקומי. מי שעוקב אחר הפרשה מבחין בשתיקה של מונופול המלט המסורתי, נשר. הוא התייעל ולמד לייבא בעצמו את הרכיבים של המלט שמשתלם יותר לייבא מחו"ל.
היבוא שלו כלל לא נספר כיבוא מלט, מכיוון שההכנה עצמה מתבצעת כאן. שר הכלכלה הרגיע את השוק בהחלטה שלו ונתן ודאות לצרכנים.
הם יכולים כעת לבנות מערך יבוא, אם נשר לא תצליח להתמודד עם המחיר. ובכל מקרה הצרכנים ירוויחו מההחלטה הזו, כי הסעיף הזה בתשומות הבנייה יירד. החלטה על הטלת מס היצף היתה מנוגדת כל היגיון. בשם קומץ עובדי תעשייה רבים מהתעשיינים עושים את עושרם, אך המציאות היא שיש מחסור בעובדי תעשייה ולא במשרות.
שורת המקהלה הפופוליסטית של המצדדים במניעת תחרות בשם התעשייה המקומית לא מתבלבלים, ובאותה נשימה מלינים על מחסור בכוח אדם לתעשייה. בעשור האחרון, בשונה מהשנים מאז קום המדינה, אין מחסור במשרות בתעשייה ולכן השיקול של שימור מקומות עבודה כושלים בשם העובדים הוא אחד משיאי הציניות.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
