ארה"ב: פחד ואימה בנבחרת ההתעמלות

סימון ביילס. "יש לי עליות ומורדות לאורך כל השנה" // צילום: רויטרס // סימון ביילס. "יש לי עליות ומורדות לאורך כל השנה" // צילום: רויטרס

בתחילת השנה האזרחית הנוכחית ארה"ב והעולם רעדו מסיפורי האימה של נבחרת ההתעמלות האמריקנית. כזכור, בחודש ינואר חשפו המתעמלות הבכירות בנבחרת האולימפית שהן הוטרדו ועברו סדרה של מעשים מגונים לאורך השנים בידי רופא הנבחרת, לארי נסאר.

אחרי משפט לא ארוך הרופא הורשע בתקיפה של יותר מ־150 מתעמלות לאורך השנים ונידון להישאר מאחורי סורג ובריח עד סוף ימי חייו. הפרשה שזעזעה את אמריקה היתה כמובן אחד האירועים המשמעותיים והדרמטיים סביב תנועת ה־MeToo#.

מי שחשב לרגע שהסיפור מאחורינו, כדאי שיחשוב שוב. סימון ביילס, הכוכבת של המשחקים האולימפיים בריו ומי שהוגדרה כמתעמלת הגדולה של דורנו, חשפה השבוע בראיון לתוכנית "בוקר טוב אמריקה" את אשר עבר עליה בשנה האחרונה: "אני עדיין הולכת לטיפול ומשתמשת בתרופות נגד חרדה. יש לי עליות ומורדות לאורך כל השנה. אני עדיין מנסה להבין מה לא בסדר איתי ובגלל זה אני מטופלת. זה לא קל, אבל האנשים סביבי הם מהטובים בתחום ועושים לי את החיים קלים יותר. זה לא פשוט ואני יודעת שזה ייקח זמן".

נתראה בטוקיו 2020?

אחד הדברים שהתקשורת האמריקנית נוגעת בהם בעדינות מרבית הוא כמובן האחריות של ראשי איגוד ההתעמלות האמריקנית, וכמובן הוועד האולימפי האמריקני, שמנסה בכל הכוח להחזיר את העניינים לסדר היום.

ברחבי העולם, במיוחד ברוסיה, עולות טענות קשות על כך שלמעשה ההתעמלות האמריקנית כלל לא שילמה מחיר על ההתנהגות האכזרית של נסאר. בעוד הרוסים שהואשמו בסימום האתלטים שלהם הורחקו מהמשחקים האולימפיים ועדיין ממודרים מתחרויות גדולות, ראשי איגוד ההתעמלות האמריקנית, שמיהרו להתפטר, בעצם הרחיקו עצמם מהפרשה ונסאר הוא היחיד שהואשם במה שלכאורה כולם ידעו.

לארי נסאר. ראשי איגוד ההתעמלות לא רוצים לקחת אחריות // צילום: איי.אף.פי

האם לא ראוי לשמש דוגמה ולהרחיק את ההתעמלות האמריקנית לפחות מהמשחקים האולימפיים הקרובים בטוקיו 2020? הווידוי של ביילס בת ה־21, שחזרה לאחרונה להתחרות לאחר פסק זמן מהתעמלות, שוב פתח את תיבת הפנדורה שנדמה היה שנסגרה לאחר שבאליפות העולם האחרונה בקטאר היא זכתה במדליות זהב בקרב־רב, בתרגיל הקרקע ובשולחן הקפיצות, וכן בזהב הקבוצתי עם הנבחרת.

ביילס צפויה לזכות בתואר ספורטאית השנה של תקשורת הספורט האמריקנית, אך ספק אם התואר הזה ינחם אותה במשהו, לנוכח העובדה שהיא נמצאת במלחמה יומיומית שאינה קשורה כלל לספורט.