קשה לסווג את "נתן" של עדי שורק בז'אנרים הספרותיים המקובלים: זה לא רומן או נובלה; יהיה מדויק יותר לקרוא אותו כפרויקט אינטלקטואלי שמתמקם על קו התפר שבין ספרות ומחקר (בסוף הספר מופיעה אפילו רשימת מקורות). מתוך קו התפר הזה מתבוננת שורק במה שמחוץ לדרך המלך שבה מתקדם הסיפור שלה - במקורות התרבותיים שמהם הוא שואב, בהקשרים ההיסטוריים והפוליטיים שלו ובאבני הבניין שמהן הוא עשוי: הציטוטים, משחקי המילים ואפילו האותיות שהוא מורכב מהן.
מבחינה זו, הפתיחה של הספר מעט מטעה, משום שהיא מגוללת בטון ענייני ויבש את "המסגרת העלילתית" כפרוזה סדורה: נתן, איש עסקים כושל, נקלע לחובות ונאלץ לעזוב את ישראל בבהילות. הוא מותיר מאחור את אשתו ואת ילדיהם הקטנים והגדולים ונוסע לחפש את מזלו בברוקלין. שם הוא ישן על ספה בביתו הצפוף של ידידו, ג'ייקוב, ויוצא ממנו מדי בוקר לראיונות עבודה ברחבי ניו יורק.
התיאור התכליתי בפתיחה הוא בדיוק מה שההמשך חותר לערער - ולא בכדי זהו גם החלק החלש ביותר בספר. מייד עם הגעתו של נתן לניו יורק הסיפור מתחיל לשוטט - הכוונה אינה רק לכך שהוא מתחקה אחר שיטוטיו חסרי התכלית של נתן בין האטרקציות התיירותיות של העיר הגדולה, במאמץ להשתהות כמה שיותר מחוץ לבית מארחו ולא להכביד עליו, אלא גם לכך שמבנה הסיפור עצמו מרופף את התנועה קדימה ומתחיל להיטלטל מצד לצד, בין קולות ומבטים.
כריכת הספר (כתר)
וכך בעוד נתן מצטרף לקהל התיירים, "חסרי הבית מבחירה", ונודד איתם ברחובות, הולך שבי אחרי פיתויי העין, וזולל דונאט כולל ה"חור" (הדונאט הקטן שעשוי ממה שבתוך העיגול), גם הסיפור עובר בין נקודות מבט, של נתן עצמו ושל אחרים. וכך, למשל, בעוד נתן נותר לשבת על מדרגות מוזיאון המטרופוליטן, בולע שתי נקניקיות עם חרדל, מגיח פתאום קול אחר, בלתי מזוהה, ידען, אולי קולה של המחברת, שנכנס למוזיאון, ויודע לספר על החדר הקטן המוקדש לצייר פאול קְלֶה, המוטמן במעמקיו, בין אולמותיו הגדולים, כמו פקעת זעירה. והוא מעיר על חדר זה, שהוא בעת ובעונה אחת פתוח לכל ועם זה אוצֵר סוד, הערה שהיא כמו מפתח פרשני לספר כולו ולאופן שבו הוא מטמין את אוצרותיו: "החדר הזה הוא גם ספרות".
השיטוטים של נתן בניו יורק, כפי שהם לא פותחים בפניו איזו מהות פנימית של העיר, גם לא פותחים בפניו איזו מהות פנימית שלו עצמו, אלא מפגישים אותו עם שתיקותיו ועם חסימותיו. אחת הסצנות היפות ביותר בספר מתרחשת כאשר שיטוטיו מביאים אותו אל בית הקברות היהודי "שארית ישראל" בדרום מנהטן, העתיק ביותר באמריקה הצפונית, שהוקם בשנת 1659. שם תוקפים אותו זיכרונות שמובאים כמו מתוך הזיה, קטועים וסתומים כמו הכתובות החסרות שהוא קורא על האבנים: "לעילוי נש.. טויבא בת ר' אה.ון".
הכתובת המשובשת, המורה כי הנערה נספתה בשריפת "הבניין המשולש" ב־1911, יחד עם עוד עשרות חייטים, ובעיקר תופרות, יהודיות ואיטלקיות, שנשרפו חיים ב"סדנת יזע" בגריניץ' וילג', מזכירה את היסודות הרקובים שעליהם בנוי השגשוג הכלכלי האמריקני, אז והיום. אבל החיבור בין ההווה לעבר הוא גם חלק מתנועה עמוקה יותר, המחברת את סיפורו העכשווי של נתן עם סיפוריהם ההיסטוריים של גברים יהודים, שגם לפני 100 שנה ויותר עזבו את משפחותיהם ואת נשותיהם העגונות ב"עולם הישן" ובאו לחפש את מזלם בעולם החדש. והתנועה המחברת את ההווה עם העבר היא חלק מהמהלך הכללי של הספר, שיכול להיתפס כניסיון לנוע מהפרוזה הישראלית העכשווית אחורה אל מקורות ההשראה שלה, בייחוד ב"ארון הספרים היהודי".
הסיפור הגרעיני על נתן חסר המזל שהלך לחפש את מזלו באמריקה נפרם ברומן לחוטים־חוטים של הקשרים - מעשיות חסידיות, פרפראזות על סיפורי שלום עליכם ועגנון, ציטוטים והדהודים של המקרא והקוראן, ולטר בנימין וז'ורז' פרק, ועוד ועוד - שמפרקים את הסיפור ליסודותיו, אבל בה בעת גם בונים אותו כמבנה ארכיטקטוני רופף ומרהיב שאינספור קצוות פרומים קשורים בו.
ניו יורק עצמה מדומיינת כאן כ"גריד" מספרים גדול ואנונימי, שתי וערב של רחובות ממוספרים חסרי ייחוד - מין לוח שחמט גדול - שדווקא משום כך אפשר "לשחק" עליו, "לתפור" בו משמעויות. שורק משתמשת פעם אחר פעם בביטוי הדו־משמעי "קווי התפר" כדי לתאר את המשמעויות ש"נתפרות" דווקא מתוך השוליים, מתוך המפגש עם הקשרים אחרים.
העודפות של הספר, המכיל בעת ובעונה אחת את הסיפור ואת פרשנויותיו, את הפשט ואת הדרש, כמו נתן שאוכל את הדונאט יחד עם החור של הדונאט, היא מסחררת ולפעמים חונקת. הכתיבה של שורק במיטבה כשהיא זונחת את הפרשנויות המלומדות, ונסחפת להזיה קדחתנית או למפגשים דמיוניים עם פסלים מדברים של ולטר בנימין, שם מצליחה כתיבתה להיסחף דרך המשמעויות בלי לכרוע תחת משאה הלמדני.
ועם זה, גם האיסוף השקדני של משמעויות מגלה לפעמים איכויות יהלומיות, למשל כשמתגלה כי פרטי סיפורו של נתן - ביקורו בחנות מצלמות, צמא שתוקף אותו אחרי שבלע את הדונאט, החור במכנסיו, התופרות שנשרפו חיים באסון של 1911, העניבה שקושרים לו וכו' - כולם אצורים בהגדרה המילונית של "עין", שבתוך כך נפתחת בעצמה למשמעויות חדשות:
"עין: איבר הראייה, עדשה, קרנית, אישון, קשתית; מעיין, נביעה, מקור מים, באר, פרץ מים, מוצא נהר; תפר, לולאה, קשר, עניבה, טבעת; נקב, חריר, קדח, חור; ניצן, ציץ, כפתור, פקע, פריחה... והיא גם עין המחט, שבעזרתה ניתן למקד את המבט במקטע המצומצם מתוך מארג שרוחב יריעתו בלתי נתפס, ולהשחיל חוט, ולתפור".
עדי שורק / נתן; הוצאת כתר, 182 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו