הפעם האחרונה שנשמתי אדי רימוני גז הייתה בכיכר תחריר, בלב קהיר, בשלבים שונים של מהפיכת "האביב הערבי", כשכוחות ביטחון הפנים פיזרו הפגנות המוניות, שניסו להתקדם לעבר מבני ממשל - בעיקר משרד הפנים, סמל הדיכוי אותו ביקשו המפגינים לכבוש. זו הרגשה נוראה: תחילה גירוי חזק באף ובגרון, אחר כך צריבה שורפת בעיניים, ואז מגיעים הקשיים לנשום.
אתמול זה קרה לי במקום אותו מעולם לא דמיינתי לעצמי כזירה למחזות דומים: שדרת השאנז אליזה המפוארת, ליבה הפועם והיוקרתי של עיר האורות. מחאת ״האפודים הצהובים״ הפכה אתמול את ״שדות גן העדן״, שמה של השדרה המפורסמת ואחד מסמליה של פריז, לשדה קרב.
כנופיות מפגינים אלימים תקפו בחזיזים, באבנים ובמהלומות את אנשי כוחות הביטחון, שבשלב מסויים - לנוכח ההסלמה, קיבלו הוראות להגיב בירי רימוני עשן, כדי לפזר את המפגינים האלימים.
והיו עוד קווי דימיון בין האירועים אתמול בשאנז אליזה ובכיכר תחריר: במצרים צעקו ההמונים "העם רוצה את הפלת המשטר" ו"מוברכ לך". בפריז וברחבי צרפת נשמעו אתמול קריאת ההמון "מקרון התפטר". אין מדובר עוד בדרישה לבטל מס כזה או אחר. מדובר בתנועה עממית, שבאה בעיקרה מהפריפריה אך מבטאת אכזבה רחבה יותר מנשיא שנתפס, רק לפני שנתיים, כתקוותה הגדולה של צרפת החולה - כלכלית, חברתית ופוליטית, שלא לומר כמשיח עלי אדמות.
מטרת תנועת המחאה סביב "האפודים הצהובים" אינה כתנועות חברתיות שידעה צרפת בשנים עברו, שביקשו רק לשפר את תנאי החיים של השכבות החלשות יותר בחברה. במחאה הזו טמון גרעין מהפכני אמיתי: מפגינים מימין ומשאל, קיצונים ומתונים, אנשים שלא הצביעו בבחירות האחרונות בגלל ייאושם מהמערכת הפוליטית, ניסו אתמול לתפוס את מוקדי הממשל, כדי להפילו.
מטרת המחאה סביב "האפודים הצהובים" אינה כתנועות חברתיות שידעה צרפת בעבר // צילום: אי.אפ.פי
וגם העוינות כלפי כוחות הסדר ושמירת החוק - בעיקר המשטרה, הזכירו לי אתמול את קהיר. בכל פעם שטורי ניידות, נגמ״שים, מכת״זים נושאי תותחי מים הוזעקו לזירות עימותים אלימים וחצו רחובות עמוסי מפגינים, הם לוו במחוות טינה מילוליות ופיזיות מצד לובשי "האפודים הצהובים". מרגע שכוחות הסדר הופכים מטרה לזעם ההמונים, מאחר שהם מזוהים עם "המשטר", משהו עמוק ביותר בלכידות הלאומית נשבר.
שלושה שבועות לפני חג המולד, שדרת חנויות היוקרה ומסעדות הפאר הרחבה מוארת בימים כסדרם באור יקרות ומוצפת בקניינים, בליינים ותיירים. אתמול היא דמתה בחלקה לשדרת רפאים ובחלקה האחר לקו חזית. כל החנויות והמסעדות סגרו את דלתותיהן ודאגו לכסות את חלונות הראווה שלהן, כדי למנוע מהגורמים האלימים בקרב המפגינים לנפץ אותם - כפי שהם עשו ברחובות סמוכים.
העוינות כלפי כוחות הסדר ושמירת החוק - בעיקר המשטרה, מזכירים את קהיר // צילום: אי.אפ.פי
אם סמל המהפיכה הצרפתית ב-1789 היה בית הכלא במצודת הבסטיליה, סמל התנועה המהפכנית שאנשי "האפודים הצהובים" מקווים להוביל היא שדרת שאנז אליזה. לא רק בגלל קרבתו של ארמון האליזה, ארמון הנשיאות בו מסתגר הנשיא השנוא עליהם, עמנואל מקרון. אלא מאחר שהיא מסמלת את העושר, נגדו הם מפגינים - עושר המרוכז בידיהם של מעטים, החיים בתנאים שאנשי תנועת "האפודים הצהובים" יכולים רק לחלום עליהם. וגם את תרבות הצריכה המאוסה על רבים מהמפגינים הללו.
תהיה זו טעות גדולה לייחס את זעמם לתסכול חולף בגין מדיניות מיסוי כזו או אחרת. לחלק משמעותי מהמפגינים הללו יש השקפת עולם מגובשת, שדוחה את הסדר הקיים בצרפת ובאירופה, ומבקשת להחליפה בסדר אחר.
כפי שתנועת המחאה במצרים לא הייתה רק הוצאת זעם זמנית, אלא הובלה והוכוונה בידי גורמים שביקשו לשנות סדרי עולם בארצם. יתרה מזאת: בצרפת ניתן לזהות איך "מחאת הפרברים" של קהילות המהגרים הערביות והמוסלמיות מתועלת ל"מחאת הפריפריה" של השכבות החלשות באוכלוסיה המקומית. השילוב הזה, שבא לראשונה לידי ביטוי, עלול להיות קטלני עבור צרפת.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
