"חלום ישן", לירון עמרם
אני חייב להודות שאת אלבום הבכורה של לירון עמרם, "חלום ישן", אהבתי עוד לפני שהוא יצא. כנראה שאפילו לפני שהוא הוקלט במלואו. הסינגלים ששוחררו מתוכו הציגו חיבור שסיקרן ומשך אותי: מוזיקה מזרחית שמושרת עם ח' ו־ע' פוגשת דיסקו אלקטרוני וגרובי. אם להשתמש בדימוי מעולם האוכל - זה כמו לקחת מנה מסורתית ואהובה מאוד, אבל כבדה ולא עכשווית, ולתת לה טוויסט מרענן ועדכני שהופך אותה לכזו שקורצת גם לאלה שסבתא שלהם לא בישלה אותה על סירי נירוסטה בפתיליה ישנה.
שמעתי אותו ועליו לפני בערך חמש שנים. זה קרה, במיטב המסורת של המוזיקה המזרחית, בשטח. עמרם חרש את המועדונים והופיע על כל במה אפשרית, כסולן או כאורח אצל אחרים. הוא הביא איתו - והצליח לתרגם את זה עכשיו בצורה מוצלחת מאוד לאלבום - גישה מאוד לא מתנצלת ולא פוליטית. הבחירה הזו, במעשים על פני דיבורים, במוזיקה ככלי של אקטיביזם חינני, מתבררת מהופעה להופעה כחכמה ונבונה מאוד. היא מנטרלת מראש טיעונים אנטגוניסטיים ופוגעת ישירות במקום שהמוזיקה פותחת.
האתגר המהנה בלתאר את האלבום הוא בהיעדר הרפרנסים וההשוואות. לירון עמרם מייצר משהו חדש לגמרי, כזה ששואב מההיסטוריה המוזיקלית שלו (שבשום אופן אינה מורכבת ממוזיקה מזרחית בלבד), ומכוון אל המכנה הרחב ביותר. אפשר בקלות לראות קהל אירופי נופל בקסמי שירים כמו "חלום ישן" או "תמיד אותו סיפור", כי הם מביאים ניחוח אקזוטי שהוא לא מכיר, ובמקביל מכילים גרעין שאליו פשוט מאוד להתחבר: אהבה.
בשיר היחיד בעברית שעוסק בנושא שאינו בינו לבינה ("לאן" ההגותי), הוא יוצא מעט מהשפה המוזיקלית שמאפיינת את רוב האלבום, אבל נשאר בספרה האוניברסלית. זה אולי מוקדם או יומרני לנחש את זה, אבל ללירון עמרם יש כוונה להפוך את ישראל לחלק מהעולם, ואני ממש מקווה שהוא יצליח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
