הטוויסט הפוליטי של שלגיה

חדשות

צילום: יהושע יוסף // "תהיה בן אדם בחיים, בספרות תהיה פרא". ריטה קוגן בביתה בתל אביב

1833, כפר בולדינו. גדול משוררי רוסיה ונביא השירה הרוסית המודרנית, אלכסנדר פושקין, נאלץ לשהות בכפר המרוחק בעקבות הסגר שהוטל על האזור בשל התפרצות מגפת הכולרה. מצבו הנפשי של פושקין באותו הזמן היה קשה: הצנזורה הצארית בראשות ניקולאי הראשון אסרה לפרסום את אחת מיצירות המופת שלו, "פרש הנחושת", והשמועה שנישאה בימים אלה גרסה שימי הזוהר של הגאון רב ההמצאה מאחוריו. חרף הספקות על אובדן היצירתיות ואולי דווקא בזכותן, חווה פושקין, שמעולם לא יצא את גבולות רוסיה, את אחת התקופות היצירתיות ביותר שלו: הוא השלים את העבודה על "יבגני אונייגין", כתב את קובץ המחזות "טרגדיות קטנות", קובץ הנובלות "סיפורי בלקין" ובין היתר גם התנסה בכתיבת פואמות-אגדות.

אחת מהן היא "האגדה על בת הצאר ושבעת האבירים", שרואה אור בימים אלה בתרגום חדש בהוצאת "קדימה" (קדמו לו התרגומים של אברהם רוזן, ב-1947 ושל חנניה רייכמן בשנות ה-60). הפואמה משתייכת למחזור של מעשיות בחרוזים, כאשר את ההשראה ספג פושקין מסיפור "שלגייה ושבעת הגמדים" של האחים גרים. למיתוסים הארכאיים ולסיפורי העם נהג להקשיב עוד בילדותו, מפי האומנת שלו, ארינה רודיאונובה, ולפואמה עשירה זו הכניס פושקין תיאורים מפורטים של הדמויות ומקומות ההתרחשות, הומור ואף ביקורת פוליטית תוך הקפדה מדוקדקת על משקל וחריזה.

"העיסוק המאומץ בכתיבת האגדות סיפק לפושקין מעין מפלט", מספרת המשוררת והמתרגמת ריטה קוגן ("רישיון לשגיאות כתיב", "סוס בחצאית" שראה אור לאחרונה) מי שתרגמה את הפואמה מרוסית לעברית. "הוא צונזר בלי סוף והורחק ממרכזי תרבות ופוליטיקה, הן בגין מתקפות שיריות ופרוזאיות כנגד השלטון והן בשל קרבתו להוגים הבולטים של 'מרד הדקבריסטים' (תנועה מחתרתית שכללה קציני צבא, רובם אצילים, שיצאו נגד שמרנות הצבא הרוסי ודגלו בקדמה חברתית; ט"מ). בתחילת דרכו הוא היה נערץ מאוד ומשוחרר יותר בלשונו, מה שגרם ליחסים מורכבים עם הצאר אלכסנדר הראשון. הפרוזה והשירה של פושקין הציבה מראת אמת אל מול פני השלטון, ולכן השלטון רצה להשגיח עליו מקרוב. בגלות היה לו פנאי לכתוב את 'בת הצאר', שאפשרה לו יצירתיות מחשבתית והוא היה יכול גם להכניס ביקורת שקטה על הדרך".

היכן אפשר לאתר ביקורת על השלטון?

"למשל, בדמותם של שבעת האבירים. אביר במסורת הרוסית-סלאבית נחשב לגיבור על, לסופרמן, לאחד שמציל את העם מדרקונים ועושקים. ואילו בפואמה האבירים מתוארים כמי שאינם מצליחים להציל את בת הצאר ולמנוע את הפגיעה באישה שהם אוהבים. הכלב עוזר להם! הם לא חדי אבחנה. גם אביה של בת הצאר לא מחולל שום שינוי. הם אמנם מתוארים כאנשים טובים אבל לא מורכבים מדי ודי פסיביים. מי כן מציל אותה? הנסיך שמיועד לה, אלישע, היחיד שלא מוותר, גם במחיר שילעגו לו. הוא והכלב נץ, שמנסה להזהיר את הדמויות מפני אסון, הם היחידים שמקבלים שם באגדה".

זה כבר ידוע שממרחק הזמן, סיפורי האחים גרים רחוקים מלהיות חינוכיים; הם אפלים, אכזריים, שוביניסטיים. גם בעיבוד של פושקין אפשר לבקר את האופן שבו מוצגות הנשים בו: אשת הצאר החדשה נגועה בנרקיסיזם קשה ועסוקה אך ורק בחיצוניותה, בת הצאר מטפחת את בית האבירים, בעוד הם יוצאים ליער להילחם, לנשים אין כאמור שמות.

"אנחנו נמצאים בעידן הפוסט-פוסט מודרניזם ואנחנו יכולות להכיל מורכבות, ולקחת ממנה את מה שמתאים לנו. אין נושאים שלא כותבים עליהם. תהיה בן אדם בחיים שלך, בספרות תהיה פרא. שימי לב שבת הצאר שרדה ביער לאחר שהשפחה ריחמה עליה. היא גילתה תושייה, מצאה את הטירה של האבירים, השתלטה על הטירה ובעצם כוננה סדר חדש משלה".

הרחבה של הקשר בין אשת הצאר לראי הקסם. איור של יבגני אנטוננקוב // מתוך הספר

תרגיל בפואטיקה

סיפור המעשייה הארכיטיפי "שלגיה" ( 1812) שמוכר לכולנו בזכות עבודת הליקוט והמחקר של האחים גרים מקבל בגרסה הפושקינאית הרחבה פסיכולוגיסטית נפלאה בדמות מערכת יחסים מורכבת למדי שמנהלת אשת הצאר, אמה החורגת של בת הצאר הנוגה, עם ראי הקסם, שתפקידו כקול האמת המוחלטת, משמש גם כמחולל עלילה ובורא תפניות. "בגרסה של האחים גרים הקשר הזה פחות מפותח, זאת תוספת של פושקין", מבארת קוגן. "פושקין רומז שהעיסוק האובססיבי בחיצוניות גרידא הוא לעולם יוביל לרשעות שסופה כליה, התפרקות".

להיבטים הפסיכולוגיים ששתל פושקין בטקסט ולעיסוק שלו בצורות כתיבה חדשות, שלא היו נהוגות ברוסיה באותן השנים, נדרש ד"ר ולדימיר פפרני, חוקר ספרות רוסית מהחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה וחבר מערכת בהוצאת "קדימה". "מקור הנהייה של פושקין לעבר המעשייה טמון בניסיון הבלתי פוסק שלו להכניס אלמנטים חדשים לתוך מה שמוכר, לדוגמה האגדות של האחים גרים", הוא מסביר. "פושקין ניסה לבנות סגנון פואטי פשוט תוך פנייה לפולקלור של המעשייה בצורה של פואמה שירית. מבחינתו, המעשייה הייתה תרגיל בסגנון ובפואטיקה. באותו הזמן הוא היה מצוי במעין תחרות עם משורר אחר, וסילי ז'וקובסקי, שגם התנסה בכתיבת מעשיות, אז זה רק הגביר את האלמנט של משחק ספרותי".

פפרני מחדש ומציין שחרף הבחירה של פושקין "לשחק" עם הכתיבה הרוסית הפשוטה, המעשייה כוונה בכלל לקורא המלומד מהמעמד הגבוה. "המעשייה לא התקבלה בהתחלה בתשואות רמות. מבקרי הספרות טענו שפושקין נכשל ולמה הוא היה צריך לכתוב מעשייה, הם לא הבינו אותו כי הוא כתב מחוץ למסורת, אבל מבחינתו הוא הצליח להביך אותם, הוא אהב שלא הבינו אותו. לא סתם כינו אותו 'הקול שלנו', הוא המציא את הספרות הרוסית מהבחינה שהוא התייחס למגוון רחב ביותר של ז'אנרים".

השפעות רומנטיות // כריכת הספר באיורו של יבגני אנטוננקוב (קדימה)

קוגן מתייחסת לטקסט של פושקין בחרדת קודש ומדגישה לא אחת שלא שינתה בו מאום. "אם יש מילה שאני שונאת בשפה העברית היא המילה 'הנגשה'. אני מקבלת אותה כל עוד מדובר בהנגשה שמיועדת לאנשים עם מוגבלויות, אבל לא בספרות. בואי נודה על האמת, העולם הוא די זוועה, והמעשיות הן כלי תיווך שמטרתו ללמד אותנו כיצד להתמודד עם אכזריות העולם דרך אמנות יפה. כאשר ילד מסתכל על העולם המורכב מבעד ריחוק אסתטי מפואר, הביטחון שלו בו בהכרח יגדל. מבחינתי, את פושקין אפשר לקרוא כשהילד מבין את מה שקוראים לו".

תרגומה של קוגן נחווה כדהירת סוסים בזכות המקצב הנפלא שמייצרים החרוזים המתגלגלים. אין רגע דל; דיאלוג מוביל להתרחשות וחוזר חלילה. "זה פושקין. מצד אחד, השפה שלו הייתה מלאת דימויים עשירים, מצד שני הוא כתב מדויק ותמציתי", אומר ד"ר רפי צירקין-סדן, מרצה בכיר במחלקה לספרות, ללשון ולאמנויות באוניברסיטה הפתוחה. בדומה לפפרני, גם צירקין-סדן מאתר את העניין של פושקין במעשיות כמוטיבציה סגנונית אך גם חברתית. "הפואמה 'בת הצאר' השתלבה יפה עם הלאומיות, שזקפה את ראשה בתחילת המאה ה-19. הלוקליזציה הרוסית שפושקין יצר במעשייה היא בעצם הרחבה של תהליכים תרבותיים, שבהם התבססה התעסקות בהיסטוריה של רוסיה בהקשר לתרבויות אחרות, סיפורי עם, רומנטיקה".

איור מתוך הספר

את הרומנטיקה אפשר גם לחוות דרך איוריו המרהיבים של יבגני אנטוננקוב, זוכה פרס "ספר השנה" במוסקבה, בה הוא חי ועובד. עבודת האיור המדוקדקת מתאפיינת בדרמטיות ובמשטחי צבע רחבים, משחקי הצללות וניגודי צבע מפעימים וכן ניחנים הם ברצון לאתגר את הקורא הצעיר להפליג בדמיונו ללא פרשנות עודפת. למשל, כניסתה של בת הצאר לטירה מתוארת בפרוטרוט, מהשולחן העשוי עץ אלון ועד התנור המוסק, אך הדימוי הוויזואלי המתלווה לתיאור הוא מזמין בלי להיות מפורש יתר על המידה. "אנטוננקוב בהחלט מסתמך על תעוזת הדמיון של הקורא", חותמת קוגן.

הוא נותן לטקסט מקום של כבוד.

"נכון. אני מניחה שזה נובע מאותו מקום שבו אני לא שיניתי דבר בטקסט. כל שינוי הוא השחתה".