"הטיפול באחרים מרפא אותנו"

שלוש הנשים הנחשפות בכתבה זו מגדירות מחדש את המושגים אומץ וכוח רצון. אחת סובלת ממחלה גנטית קשה, השנייה התעוורה כמעט לחלוטין כתוצאה מניתוח שהסתבך, השלישית הולכת ומתעוורת מאז שהיתה בת 18 - ושלושתן מטפלות אלטרנטיביות. ניצחון הרוח, הגרסה הטיפולית. 

שיאית גלעדי

מטפלת ברפואה הוליסטית ומפתחת קלפים טיפוליים

שיאית גלעדי (50) פותחת לי את הדלת בחיוך לבבי. היא מתולתלת ונאה, נאחזת בהליכון בידיים רועדות. שעה לאחר מכן, בתום טיפול אנרגטי מרגיע, היא מלווה אותי לדלת ללא עזרת ההליכון. "כשאני מטפלת אני בעצם מטופלת. אני מקבלת אנרגיות ויוצאת מהממד הגופני", היא מסבירה לי. "זה הזמן שבו אני מרגישה בריאה לחלוטין, אני הולכת יציב יותר והרעד בידיים נרגע. בתום הטיפול אני מרגישה מלאת אנרגיות, כי כשעושים טוב למישהו אחר זה מעניק סיפוק עצום".

"עוזרת למטופלים לשחרר אמונות מגבילות". שיאית גלעדי // צילום: אפרת אשל

גלעדי נולדה וגדלה ביד אליהו, בת אמצעית בין שני אחים. בגיל 12 אובחנה כחולת אפילפסיה, לאחר שנפלה לראשונה. היא טופלה בתרופות, סיימה תיכון עם בגרות מלאה, שירתה בצבא בנח"ל, ובהמשך בהג"א. רק בגיל 30 אובחנה בבדיקה גנטית כנשאית של גן שגורם לבעיית קואורדינציה, רעד ונפילות. ברגע זה הבינה שלא מדובר באפילפסיה אלא במחלה גנטית קשה יותר, שתחמיר עם השנים. 

"עד אז טופלתי בתרופות לאפילפסיה והייתי די מאוזנת", היא משחזרת. "כשהשתחררתי מצה"ל התחלתי לעבוד בעיריית תל אביב, תחילה כפקידה ובהמשך כמנהלת חשבונות במשך 15 שנים, תחת שלמה להט, רוני מילוא ורון חולדאי. המצב היה קל, יכולתי ללכת לבד והייתי עצמאית". מעט אחרי האבחון הגנטי, נפלה ושברה שלוש חוליות בצוואר. "הפרופסורית שאבחנה אותי אמרה שמדובר במחלה גנטית, והחליטה להוריד לי את השימוש בתרופה מסוימת בבת אחת וללא השגחה. זו תרופה שלאורך השנים דווקא מנעה לי התקפים. בעקבות זאת איבדתי שליטה על היציבה ויום אחד פשוט נפלתי ושברתי את החוליות. עברתי ניתוח והוכנסו לי פלטינות לצוואר, ומאז מצבי הידרדר".

המצב החדש אילץ אותה להפסיק לעבוד ולהתמקד בניסיונות לשפר את תפקודה. במשך 11 שנים היא התמקדה במיני שיטות, רובן מן הרפואה המשלימה. "נחשפתי לתחום כבר מגיל 15, בזכות אמי, שלקחה אותי לטיפולים משלימים. כבר אז הרגשתי שהם עוזרים לי. בשנים האלה למדתי טיפול בפרחי באך, תקשור, רייקי 3, הילינג, אקסס בארס, גרפולוגיה, ביואורגונומי ועוד. הרגשתי שהייעוד שלי הוא לעזור לאנשים, כי השילוב בין הרפואה המשלימה והקונבנציונלית הצליח לשפר את איכות חיי למרות המחלה. אני הרבה יותר מודעת, נושמת, עושה מדיטציות. זה עוזר לי מנטלית ופיזית, כי המחלה לא התפתחה באופן מהיר". 

את בעלה רוני הכירה בגיל 35, דרך מודעה שפרסם בעיתון. "הוא כתב שהוא בחור לא קונבנציונלי שמחפש בחורה לא קונבנציונלית, וזה סקרן אותי", היא מספרת. "כשנפגשנו הוא סיפר לי שהוא חולה באפילפסיה. שנינו היינו אז במצב הרבה יותר טוב. גיליתי שרוני עסוק בנטורופתיה ושגם הוא למד שיטות טיפול משלימות. אז עכשיו אנחנו מטפלים גם אחד בשני". 

את הקליניקה פתחה לפני שש שנים, ובדף העסקי שלה בפייסבוק אפשר להתרשם מתגובותיהם הנלהבות של מטופליה. "המוגבלות שלי אז עוד לא היתה כל כך גלויה. סיפרתי לאנשים שאני מטפלת והם באו לחוות טיפולים, וכך התפתחה הקליניקה, כשחבר מביא חבר. בקליניקה אני מטפלת בבעיות פיזיות ורגשיות בעזרת רפואה משלימה והוליסטית וגם בעזרת ערכת קלפים שיצרתי בשם 'SEE-IT', שכוללת ציורי מנדלה שציירתי, פתקי רגשות ופתקי פעולות. מטרת הקלפים לשחרר אמונות מגבילות ולגרום למטופל לצאת מהמצב שבו הוא נמצא". 

עד כמה המחלה מגבילה אותך כיום?

"אני הרבה פחות עצמאית. אני לא יכולה ללכת למרחקים בגלל חשש מנפילות. גם לי וגם לבעלי אסור לנהוג, אז אנחנו נוסעים במוניות. בעבר עוד הייתי נוסעת באוטובוסים, אבל עכשיו כבר אסור לי כי לוקח לי זמן רב לעלות ולהתיישב, והנהגים לא סבלניים, אז זה כבר לא בטיחותי עבורי. עד לפני שנתיים נסענו יחד לחו"ל אבל הפסקנו. נוסף על הרעד בידיים וברגליים, גם מיתרי הקול שלי רועדים".

חרף כל הקשיים, גלעדי לא מוותרת על פעילויות חברתיות. "אני משתתפת במעגלי נטוורקינג ונהנית מזה מאוד. אני גם מתאמנת עם מאמנת כושר אישית, כי זה תורם ליציבה ועמידה נכונה".

אילו תגובות את מקבלת ממטופלים?

"בעיקר שיש לי אנרגיות מאוד חזקות. אנשים יוצאים מהטיפול מאוד רגועים, ולאחר כמה מפגשים חל לעיתים גם ריפוי של כאבים. אני מצליחה לעזור לאנשים שמגיעים עם כאב נקודתי שאינו כרוני, לעיתים בטיפול אחד. גם בכאבים מתמשכים יותר יש לעיתים תוצאות יפות. היתה מישהי שהגיעה אלי עם מחסום יצירתי וטופלה בעזרת קלפים. בעקבות הטיפול היא התחילה לצייר ולהביע את עצמה".

ציפי גלוברמן

מטפלת במגע וברפואה משלימה 

בכפר חב"ד אני פוגשת את ציפי גלוברמן (40). שום דבר באופטימיות שלה לא מסגיר את העובדה שהיא כמעט לא רואה. בחצר ביתה, שבו היא גרה עם בעלה ושלושת ילדיהם (18, 15, 3), היא מטפלת באמצעות דיקור, עיסוי ופסיכותרפיה גופנית לפי שיטת אלבאום. 

"עד כיתה ג' הייתי ילדה רגילה. יום אחד נפלתי בחדר המדרגות בבניין שגרנו בו בלוד ונחבלתי בראש", היא נזכרת. "הרופא אבחן 'זעזוע מוח קל', והמליץ על אקמול. אחרי שהמשכתי להקיא ולסבול מכאבי ראש, נלקחתי לבדיקת CT וגילו שיש לי מים בראש. נותחתי ואושפזתי למשך חודש. כשחזרתי לביה"ס, התחלתי לפזול ולא לראות טוב. התברר שכתוצאה מהניתוח נגרמה פגיעה בעצב הראייה. בהדרגה הפסקתי לראות לחלוטין בעין ימין, ובעין שמאל אני רואה רק כ־20 אחוזים. קיבלתי תעודת עיוור ואני מוגדרת כבדת ראייה. מהנקודה הזאת הייתי צריכה להתחיל להתרגל למצב החדש".

"יש מטופלים שאומרים לי שיש לי עיניים בידיים". ציפי גלוברמן // צילום: אפרת אשל

גלוברמן היא בת למשפחת מינסקי, ממקימי תנועת חב"ד בישראל. אביה יעקב הקים וניהל בתי ספר של התנועה ברחבי הארץ, ואמה בתיה ז"ל שימשה מורה ורכזת תרבות. כשהיתה בת 21 הכירה בשידוך את ישראל, אז בן 25. "ראינו עין בעין את יעדי החיים. שמתי לב שהיא בן אדם שמתפקד טוב יותר מאנשים שרואים 6:6", הוא מספר. "בפגישה הרביעית כבר הודענו שאנחנו מתחתנים, ובתוך חודשיים נישאנו".

המזל לא שיחק לזוג. כארבע שנים לאחר החתונה, כשהם חובקים ילד בן 3 ותינוקת, נפגע ישראל בתאונת דרכים בדרכו ליום ההולדת של בנו. הוא היה בתרדמת כשבועיים וחצי, וכשהתעורר אובחנה אצלו פגיעת ראש קשה. הוא הועבר לבית לוינשטיין, ולאחר שלושה חודשים שוחרר והחל תהליך שיקומי בתל השומר. 

איך מצליחים לתפקד אחרי דבר כזה?

"הייתי מרוסקת, שבורה לגמרי, ועברתי עם הילדים לגור ליד הוריי בכפר חב"ד. עם זאת, הבנתי שאני לא יכולה להתקרבן". כאן החל הרומן של גלוברמן עם העולם הטיפולי. "הרגשתי שאני חייבת לקבל כלים להתמודדות עם המצב. נרשמתי למכון אלבאום ללימודי טיפול בקשיי למידה ותפקוד, בשילוב עם פסיכותרפיה גופנית. עם סיום הלימודים התחלתי לעבוד כמטפלת בבתי ספר, בילדים עם צרכים מיוחדים, ובמקביל פתחתי בחצר הבית קליניקה עצמאית שבה טיפלתי בילדים, נוער ומבוגרים". 

איך הם הגיבו לעובדה שאת בעלת מוגבלות?

"בהתחלה הילדים נרתעו מהפזילה ומכך שאני כבדת ראייה, אבל שוחחתי על כך איתם ועם הוריהם בפתיחות. הסברתי להם את המגבלה שלי ובמה היא כרוכה, ועצם הפתיחות שלי אפשרה להם להיפתח בפניי בקלות. הם הבינו שאפשר להגשים חלומות למרות המגבלה. הילדים עברו תהליך רגשי התפתחותי חשוב, ואני שומרת את מכתבי התודה מהם ומהוריהם". 

בהמשך למדה גלוברמן במכון וינגייט, הפכה למטפלת בכירה בכל סוגי המגע והחלה לקבל מטופלים גם לעיסויים רפואיים שבדיים ושאר טיפולי המגע. בשנים האחרונות היא מתמקדת בטיפולים בתחום המגע בשילוב עם פסיכותרפיה גופנית, ולימודי דיקור ותזונה במכללת תהילה בכפר סבא. בעלה ישראל עדיין עובר טיפולים שונים כדי לשפר את יכולותיו התפקודיות.

כשאני שואלת אותה כיצד מצאה את הכוחות לטפל באחרים, היא משיבה: "בורא עולם חנן אותי בכוח רצון בלתי נדלה, ואני לא מוותרת. השקעתי מאמצים בתרגול, כי בגלל המגבלה הייתי צריכה לעבוד הרבה יותר קשה. נעזרתי הרבה בחברות, במשפחה ובבעלי".

לקליניקה שלה מגיעים אנשים מפה לאוזן. "יש כאלה שאומרים לי שיש לי עיניים בידיים, הם מרגישים ממני חום ואנרגיה. את הדיקור אני עושה באמצעות חוש המישוש, שבאמצעותו אני מרגישה את מסלולי המרידיאנים בגוף המטופלים. כמטפלת, אני מאוד נהנית לתת מעצמי, וכשאנשים חשים הקלה בסוף הטיפול אני מתמלאת בחיוניות".

דינה דואדי 

מטפלת ברפלקסולוגיה

הדבר הבולט הראשון שנקלט בעין כשנכנסים לדירתה של הרפלקסולוגית דינה דואדי (63) הם זרי הפרחים הרבים מסביב. "כולם מהגבר שלי, אהבת חיי, והוא קונה לי אותם בלי סיבה", עיניה נוצצות.

אלא שדואדי לא יכולה לראות את הזרים. בקוקו גבוה ובשמלת ג'ינס ועור מתוח היא נראית צעירה מכפי גילה, מלאת חיוניות, וקשה להבחין בכך שהיא עיוורת. היא אלמנה, אם לשלוש בנות (42, 40, 33) וסבתא לשבעה נכדים, והיא בזוגיות. לרפלקסולוגיה הגיעה כמעט באופן מיסטי, בזכות פגישה אקראית בגיל 20. 

"העיוורון גרם לי לחוש את המטופלים בעוצמות גבוהות ולהיות הרבה יותר מדויקת באבחנות". דינה דואדי // צילום: אפרת אשל

"נולדתי בעפולה ועד גיל 18 התנהלתי כרגיל", היא מספרת. "כשהתגייסתי לצה"ל, כבר בטירונות גיליתי שאני מתקשה בראייה בלילה. נשלחתי לבדיקה, והמילים של הרופא נחרתו אצלי כטראומה: 'את תתעוורי. יש לך מחלה בשם רטיניטיס פיגמנטוזה שמתחילה כעיוורון לילה ומתקדמת לעיוורון מוחלט. תכיני את עצמך לברייל ולכלב נחייה'. הייתי בהלם. ברחתי כאילו דיבר אלי שטן.

"כשיצאתי מבית החולים פגשתי מישהו ששאל למה אני נסערת. הוא ניסה לעודד אותי, סיפר לי שהוא רפלקסולוג ונתן לי שם של רפלקסולוגית - ליאורה בן חיים. הוא המליץ לי ללכת ללמוד אצלה, אבל לא התייחסתי אליו ברצינות. מהצבא השתחררתי עם פרופיל 21. התביישתי בבעיה שלי והסתרתי אותה". 

בגיל 19 נישאה לראשונה. "החבר שלי ידע שאני עומדת להתעוור אבל כנראה שלא הפנים עד הסוף. אחרי הנישואים נזכרתי בעצה שקיבלתי, והתקשרתי לליאורה. התחלתי לעבור אצלה טיפולים, והרגשתי את העוצמות ואת הקשר של כל נקודה לגוף. היא אמרה לי שביפן נהגו לקשור למטפלים ברפלקסולוגיה את העיניים כדי לפתח להם את חוש המישוש". 

במשך כחמש שנים למדה אצל ליאורה בן חיים ומורים נוספים, ובזמן זה ראייתה הידרדרה. "כשהייתי בת 25, מעט אחרי שילדתי את בתי השנייה, פגע בי רכב. הפגיעה לא היתה חמורה, אבל הפנמתי שהעיוורון מסכן אותי. אספתי את עצמי, הזמנתי מורה לנחייה, למדתי את הניידות והמשכתי ללמוד רפלקסולוגיה. הייתי עסוקה בהסתרת הקושי, ובגיל 37 התגרשתי. העדפתי להיות לבד". 

כשנה לאחר גירושיה הכירה איש עסקים, עיוור כמוה. "היינו יחד 23 שנה. בירח הדבש בספרד הוא חלה והובהל לבית חולים, כשאני לצידו עם כלב נחייה. כשהתעורר הוטס לארץ, אולם לאחר שבועיים נפטר מחסימה ריאתית. זה היה שבר גדול עבורי. בגיל 55, כארבעה חודשים אחרי שהוא נפטר, התוודעתי לעמותת 'אתגרים', שמקיימת ריצות משותפות עם עיוורים ועם רואים. התחלתי לצאת לריצות בארבע בבוקר וזה היה נפלא. הפכתי להיות עצמאית יותר, ומאז אני מקפידה לרוץ שלוש־ארבע פעמים בשבוע, 20-10 ק"מ". 

גם המטופלים של דינה הגיעו אליה מפה לאוזן. "די מהר הצלחתי. הגיעו אלי מכל המקומות, אפילו אריק שרון, לצד שופטים, רופאים וסלבריטאים".

העיוורון לא היווה מגבלה?

"להפך, הוא גרם לי לחוש את המטופל בעוצמות גבוהות יותר, ולהיות הרבה יותר מדויקת באבחנות".

חייה עמוסים במיוחד, ולא מותירים זמן למטופלים חדשים, אולם אין כמו לקנח עם סוף טוב בדמות אהבה: לפני שנתיים פגשה את בן זוגה הנוכחי, איש עסקים לשעבר, אלמן ואב לשתיים, ורואה. "האור חזר לחיי". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו