לא קונה ב"בלאק פריידי"

אני לא קונה דברים מחו"ל ברשת. ואם כבר לקחתי סיכון וקניתי משהו בלי למשש, אז רק מאתר ישראלי. 1% מתוך ציונות ו-99% כדי שיהיה לי על מי לצרוח בעברית אם דברים ישתבשו. זה לא שאני לא מתרגשת מחבילה שמגיעה הביתה, זו תחושה חמימה בהחלט, אבל הספיקה לי שמלה אחת שנראתה על המסך מיליון דולר ובמציאות נייר טואלט.

אבל מתברר שאני בעמדת מיעוט. ההערכות הן שהישראלים הציאו 300 מיליון(!) שקל ברשת לרגל "החגים החדשים". ויעידו על כך 15 מיליון חבילות שעושות את דרכן לארץ הקודש כתוצאה מחודש הקניות המטורלל הזה שהחל ביום הרווקים הסינים, מגיע לשיאו ממש ברגעים אלו בבלאק פריידי וייחתם בסייבר מנדיי.

טירוף קניות בישראל // צילום: יהונתן שאול

אתמול נשלחתי לתשאל את הישראלים בקניון אם החודש הזה הוא ברכה או קללה. כי בסוף לא ברור אם המבצעים האלה הם חיסכון או הוצאה. מה עדיף, לקנות חולצה כי זול או לא לקנות חולצה? וכך במשך שעה, מתוקף תפקידי העיתונאי, חיטטתי לאנשים בשקיות וצחקנו יחד על זה שאין מקום בארון.

למען הסר ספק סקרתי גם אני את החנויות ורציתי הכול. למזלי, כשסיימתי לראיין לא היה לי זמן להישאר בקניון ולפצוע את האשראי. טסתי משם הביתה להתארגן להופעה של חברה, שמתי חדשות ברקע והתארגנתי במהירות עד שיונית אמרה ש"התמונות שנראה עכשיו הן קשות מאוד" ושהיא מזהירה. זה כמובן הצמיד אותי למרקע.

על המסך הופיעה ילדונת שמתה מרעב ותינוק בן שנה שנלחם על חייו. אחריהם עוד עשרות שלדים קטנים שוכבים במיטה או בזרועות ההורים, זזים בקושי. 85 אלף ילדים מתו מרעב בשלוש וחצי השנים האחרונות בתימן. עוד מיליונים בסכנה. זה קורה עכשיו, לא בעידן אחר. בחדשות הסבירו שזו תוצאה של המשטר המדכא, אבל כבר לא הייתי בהאזנה.

התמלאתי תחושת גועל מעצמי, מכל מי שפגשתי בקניון, מהדואר שמתמלא בחבילות עם שיט, מהעולם. התחשק לי להחביא את כל זוגות הנעליים שלי, את הארון שקורס תחת העומס, שלא יידעו כמה אני אגואיסטית דוחה. התביישתי שהכתבה שלי תשודר. איך אפשר לעסוק כל כך הרבה בשופינג כשאנשים מתים מרעב?!

זה כאב כמו סטירה.

מאותו רגע הסתובבתי עם מועקה. יצאתי להופעה בלב כבד, צבט לי כשהזמנתי לאכול, כשהרמתי כוס יין, כשרקדתי בשמלה יפה. אבל התחושות האלו יתקהו. עוד אחזור לסורי ואהנה מהמזל הטוב שנפל בחלקי. אני יודעת כי זה כבר קרה לי.

כשחזרתי מ"הישרדות" עם חוויית רעב שאי אפשר לדמיין בכלל, התחלתי להתנדב בעמותת "לשובע". שנתיים עברו מאז ואיתן גם תחושת המחויבות האישית. אני כבר כמעט לא מגיעה, הזנחתי. את התינוק בתימן לא אוכל להציל, אבל הוא שלח אותי להרים טלפון ולהודיע שאני מגיעה להגיש השבוע ארוחת שישי בעמותה. הוא הזכיר לי שהחמימות שנובעת מלקבל חבילה בדואר לא מתקרבת בכלל לאושר שמציף אותך כשאת תורמת את חלקך בלהשביע אדם רעב.

בטח תקראו השבוע מלא המלצות לקניות ברשת, אבל ההמלצה שלי - צאו להתנדב. זה הרבה יותר כיף.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו