1. במהלך 24 השעות שחלפו אחרי ההפסד המתסכל לסקוטלנד, כמות הברברת של מיטב הפרשנים, מביני העניין ובעלי העניין היתה עצומה. הם הגדירו את אי־ההעפלה לפלייאוף ליגת האומות ככישלון של אנדי הרצוג והצוות האוסטרי שמנהל את הנבחרת.
כמה עזות מצח צריכה להיות לאנשים כדי להגדיר קמפיין שממצה עד למקסימום את היכולות של הכדורגל הישראלי נכון לנובמבר 2018 כנכשל? אותה נבחרת, שמאז מוקדמות מונדיאל 2006 והבלחה קצרה אצל אלי גוטמן במשחק הביתי מול בוסניה, נראתה כמו כלום ושום דבר; נבחרת שבמשך שנים שחקנים נראו בה כעושים טובה במקרה הטוב, ומתחמקים ממנה במקרה הרע בכל אפשרות שיש; שחקנים שהצהירו על עצמם "פצועים" לנבחרת וכשירים למשחק של הקבוצה שלהם בשבת.
גם הזלזול בסקוטלנד בלתי נתפס. תסתכלו על 14 השחקנים שאלכס מקליש שיתף שלשום, ה־11 שפתחו ושלושת המחליפים: 5 שחקני פרמייר ליג, 4 מסלטיק ומגלזגו ריינג'רס, שניים מליגת המשנה באנגליה ועוד שחקן מליגת המשנה בגרמניה.
ומה אצלנו? שחקן אחד בפרמייר ליג, שהצטיין שלשום, שחקן אחד בליגה האוסטרית, עוד אחד בליגה הסינית, אחד בליגה היוונית, שגם שם הוא לא פותח בהרכב באופן קבוע, אחד בליגת המשנה באנגליה ועוד אחד בליגת המשנה בגרמניה. וכמובן עומרי בן הרוש מהליגה הבלגית.
כשחלק ניכר מהשחקנים של היריבה נתקלים מדי שבוע ביריבות שמשחקות כל כך מהר וכל כך חזק הם משתפרים ומתחזקים, ומחזיקים ביתרון עצום על כל ישראלי בליגה שלנו. וזה תהליך שקורה גם לשחקנים שלנו שנמצאים בליגות באירופה. תסתכלו על השינוי הפיזיולוגי ומסת השריר של בירם כיאל ומונאס דאבור מאז שעברו לשחק ביבשת. גם תומר חמד, שהגיע עם נתוני פתיחה פיזיים טובים, והשתפר.
אבל הם מתי מעט, בעוד האחרים משתרכים מאחור. זה בלט במיוחד בנחיתות המייאשת של שלושת הבלמים שלנו במהירות, בפיזיות ובקריאת המשחק. לחטוף שלושה שערים כל כך קלים ורכים דרך מרכז הרחבה אחרי טעויות במיקום וליקויי מהירות זה משהו שמלמד על בעיה בסיסית. וכשחוליית ההגנה לא מספיק מהירה וחזקה, והקשרים האחוריים כמו נאתכו ופרץ נקלעו לערב חלש, לנצח היתה משימה כמעט בלתי אפשרית. למרות כל זאת ואף על פי כן, זה היה במרחק נגיעה אחת של חמד בדקה ה־88, שהגיעה אחרי דקות ספורות שלו על המגרש. ולהפיל עליו את ההפסד כמו שהרצוג עשה במסיבת העיתונאים לאחר המשחק היה קצת לא הוגן.
2. השאלה היא לאן הולכים מכאן. בעוד 9 ימים תתקיים הגרלת מוקדמות אליפות אירופה, שם נתפלל לא לקבל את צרפת בדרג הראשון וגרמניה בדרג השני, שכן אז העלייה שלנו לדרג השלישי בזכות השער המצמק של זהבי לא תועיל ממש. אין טעם להתחיל להיכנס כבר מעכשיו לחישובים של העפלה דרך הפלייאוף של ליגת האומות במקרה שאחת מאלה שהעפילו בשבוע האחרון יעלו אוטומטית מבית המוקדמות, כי זה עוד רחוק ומסובך.
משחקי המוקדמות יתחילו בעוד ארבעה חודשים, במארס 2019. להרצוג ולאנשיו יש מספיק זמן לעשות חושבים ולהפיק לקחים מהטעויות שהיו בקמפיין הזה. למשל, כמו במשחק שלשום בגלזגו, היעדר שחקנים יצירתיים בסגל דוגמת עומר אצילי, והעובדה ששחקנים שיכולים לשנות משחק כמו דור מיכה ומנור סולומון בכלל לא קיבלו דקות. דווקא כשצריך שחקן שיפטם את החלוצים בכדור חכם, לא היה אחד כזה בנמצא.
הם גם צריכים לעשות חושבים בכל מה שקשור לבלמים. מצד אחד להתפלל שאלי גוטמן יצליח להחזיר את רמי גרשון לעניינים, כי עד שהגיע למכבי חיפה היה בלם איכותי, חזק ומהיר, ואולי גם לחשוב על זימונים של חאתם עבד אלחמיד ואולי אפילו שחר פיבן. בעת הזו צריכים להתמקד באיתור שחקנים מהירים ופיזיים.
3. אי אפשר לסכם את הקמפיין הזה בלי עיסוק היתר בסוגיית היהודים והערבים בנבחרת. היא תודלקה היטב על ידי חלק מגופי התקשורת, שעשו את זה בעיקר בשביל הקליקבייטס.
ישראל של נובמבר 2018 היא מקום מספיק טעון ביחסי יהודים וערבים, כשאפילו מי שהיה שר הביטחון עד לפני שבוע לא מוכן לשבת ליד ח"כ ערבי במליאת הכנסת.
בסופו של דבר, כולם מגיעים לנבחרת מתוך רצון להצליח, ולא כדי לייצר מהומות פוליטיות. אם בירם כיאל ישגשג בנבחרת, גם ערן זהבי ירוויח מזה, ולהפך. נבחרת ספרד, שהמורכבות האתנית שלה לא קטנה במאום מזו של ישראל, הצליחה לזכות בפרק זמן של ארבע שנים בשתי אליפויות אירופה ובגביע העולמי. קסיאס וראמוס שיתפו פעולה עם צ'אבי ואינייסטה, ובסופו של ערב כולם חגגו בכיכרות של מדריד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
