1. ב־27 באוקטובר 2001 ישבתי בתא התקשורת הצפוף באצטדיון ר"ג ולא קמתי מהכיסא דקות ארכות אחרי סיום המשחק מול אוסטריה. המאמן שלנו דאז, ריצ'רד נילסן, נבלע במנהרה בדרך לחדר ההלבשה, מנסה לנחם את השחקנים על השער שחטפו בדקה ה־92 מאנדי הרצוג. למען האמת, הג'נטלמן הדני, שעשור קודם הוליך את מולדתו להישג חסר תקדים של זכייה ביורו, לא רצה לנחם את שחקניו, אלא להרוג אותם על זה שחרבנו את המשחק, שהתרשלו בתפקידם ושהפקירו את עמדותיהם במאני טיים.
אני עוד ישבתי בכיסאי לכתוב את הטור ליום שאחרי, וכשהרמתי לרגע ראש אל הזירה הריקה מולי ראיתי את נילסן יוצא מהמנהרה והולך בצעדיו הקטנים והמהירים לעבר המדרגות שהוליכו אותו לאולם מסיבות העיתונאים. כשהגיע לסף המדרגה המקביל למקום שבו ישבתי התבוננתי בו ממש מקרוב. פניו היו לבנות או שקופות. הוא היה בן 64, אבל אחרי המשחק נראה בן 74. אני משוכנע שהערב הזה קיצר את חייו.
הערב ההוא לפני 17 שנה היה פחות או יותר היום שבו הבנתי שנגזר עלינו, כנראה לנצח, לחיות עם נבחרת כזאת, שלא חשוב איזה כוכב משחק אצלה בהרכב - ברקוביץ', רביבו, נמני או מלמיליאן, סיני ושלום תקווה - יש בנבחרות ישראל לדורותיהן אלמנט לא בוגר, לא יסודי, לא שיטתי, חלטוריסטי, שזרעיו ושורשיו מצמיחים בכל פעם מחדש כדורגלן מקומי שחסר את התכונות הבסיסיות שיהפכו אותו לבן תחרות מול יריביו ביבשת.
דסה מול פרייזר// צילום: GettyImages
2. משה פרימו, פרשן כדורגל, אמר שלשום בערוץ הספורט שהפסד בגלזגו ייחשב בעיניו כישלון. עניתי לו שהוא לוקה כמו רבים כאן בזיכרון קצר. לפני חודש בסך הכל נחשבה הנבחרת כמי שהגיעה לשפל המדרגה, לריקבון מבחינה תדמיתית. במשחק מול סקוטלנד בחיפה היא הצליחה למלא שליש מהיציעים, ובכל זאת פרימו חשב שהפסד בהאמפדן פארק יהיה כישלון.
וזה ההישג המטאורי של הרצוג, ההוא מ־2001 בדקה ה־92, שבתוך כמה שבועות הצליח לבצע בגווייה חסרת התקווה הזאת שנקראת נבחרת ישראל החייאה מרשימה כל כך, שגרמה לפרשנים ולאוהדים רבים להאמין שהיא יכולה לחזור לפחות עם תיקו חוץ מסקוטלנד.
אני לא מאמין בקיצורי דרך, וזה לא נשמע הגיוני שבחודש אחד הרצוג יהפוך את ישראל מנבחרת לא תחרותית לאימת הבית שלה. כשהרצוג נבחר לאמן כאן באוגוסט, לא האמנתי במהלך הזה. לא כל כך בגללו, אלא כי לא חשבתי שיצליח יחד עם מנהלו הטכני, בן ארצו ווילי רוטנשטיינר, לבדל עצמם מסביבת הכדורגל המקומית, כפי שג'ורדי קרויף עשה במכבי ת"א בתחילת דרכו. אלון חזן - סולידי, לויאלי, ממלכתי ומרוסן - היה הבחירה המושלמת עבורם כדי לקבל היכרות וגישה למה שהם באמת צריכים כאן.
הרצוג ידע שהגיע לכאן על תקן חשוד. לא רק זה שהזיק לנו ככוכב אוסטרי, אלא ככזה שלא מחזיק בקורות חיים כמאמן נבחרת, אבל בניגוד לקודמיו כאן, הקרדיט המצומצם פעל על סביבתו דווקא הפוך. תזכרו את ההו־הא סביב מאמנים ישראלים שקיבלו את התפקיד, לרוב בגלל שנחשבו נכון לאותה שעה בכירי המאמנים. כל אחד מהם הגיע מנופח, מתנשא ויומרני עד גיחוך לבצע מהפך, אבל סופו שנטש את הטיטניק בחזקת מורשע.
הרצוג הצליח במה שנכשלו קודמיו - לייצר אמון אצל שחקניו, שהתרחב לאמון ציבורי. התחושה היא שבחירת השחקנים עניינית, שנבלמה הדלת המסתובבת עם שחקנים שבאה והולכת, שאין פוליטיקות קטנות ושנעשה מאמץ אמיתי להחזיר את ערן זהבי לנבחרת, וגם למצב את מעמדו מחדש בלי לייצר דרמות מיותרות. הרצוג הצליח לבנות יחידה עם קודים פנימיים, מקצועיים וטקטיים, אבל גם משמעתיים, שהופנמו במהירות. הוא סימן מהר מאוד אל אלה שאיתם הוא הולך למלחמה.
אבל כמו שאמרנו, במקביל להרבה נקודות אור שנראו במשחק שלשום, השער השני בדקה ה־43 חשף את חולשותיו הקליניות של הכדורגלן הישראלי - שיקול דעת מוטעה, חוסר התמצאות ואובדן קור רוח, שעליו נענשים בלי רחמים.
3. תומר חמד היה יכול לעשות 3:3 בדקה ה־88, שהיה הופך את הסתיו הזה של הרצוג לאביב בלתי נשכח ולהעברה סופית של שרביט הקוסם מברקוביץ', אבל עוד נכונו לנו עלילות. חמד, שנלחם על מעמדו בימים אחרים, וכמותו דאבור ונאתכו, מרגישים יחד עם הדור הצעיר יותר שהעסק נמצא כרגע בידיים טובות, שיש עם מי ללכת לעבודה.
יש אנשים בצומת מקבלי ההחלטות, שינו זוארץ למשל, שהיו בסקוטלנד וראו מקרוב אותנו ואותם. את התשתיות, מגרשי האימונים, המסורת שנבנתה במשך 100 שנה, את קדושתו של האמפדן פארק ויראת הכבוד כלפי מי שמשחקים עליו רק משחקי נבחרת. זה היה שיעור גדול, ויש הרגשה שהיה מי שהפנים אותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
