חיי צב

"טימות'י" מסופר בקולה של צבה, צב ממין נקבה. הטעות המגדרית בשמה, וגם בכותרת המשנה של הספר - "רשימותיו של זוחל מדוכדך" - מקורם בטעות עקרונית, אנושית מאוד, של האדם שנתן לה את שמה במחשבה שמדובר בצב ממין זכר, והיא מתנוססת בראש הספר כאות קלון, וכחלק מביקורת על עיוורונם של בני האנוש, המסווגים ונותנים שמות לכל הנקרה בדרכם וחושפים בתוך כך גם את כשליהם, פזיזותם וגבולות התבונה שלהם. 

טימות'י הייתה צבה אמיתית בת המאה ה־18. בשנת 1740 ככל הנראה היא נשדדה ממולדתה בקיליקיה שלחופי הים התיכון, טולטלה במסע ימי טראומתי לאנגליה והגיעה בסופו של דבר לידי גילברט וייט (White), כומר וחוקר טבע מן הכפר סלבורן שבמחוז המפשייר, הידוע בזכות ספרו הקלאסי "תולדות הטבע והעתיקות של סלבורן" (1782), מהספרים המודפסים ביותר בספרות האנגלית, אשר מאז ראה אור, לפני יותר ממאתיים שנה, לא נעלם מהמדפים. מדי פעם מגיח בספר הצב היבשתי כאחד ממושאי המחקר של חוקר הטבע המסור, שניהל מעקב מעקב מדוקדק אחר מנהגיהו ואורחותיו. 

כעת הופך הסופר האמריקאי ורלין קלינקנבורג (יליד 1952) את היוצרות. בספרו "טימות'י" הצבה היא שמקבלת קול, היא הבוחנת את אורחותיהם המשונים של בני האדם, ווייט בראשם. קולה כמו־אנושי, ידעני ומדויק, כאילו הייתה גם היא חוקרת טבע בזכות עצמה. היא מחזירה אל בני האדם את המבט המסווג שהופנה אליה, כנציגת בני מינה, ומתבוננת בהם, במין האנושי כולו, נותנת בו סימנים, ואבחנותיה מנוסחות בנימה מדודה־אירונית המהדהדת את זו של וייט בספרו הקלאסי.

כריכת הספר (עם עובד)

עורם נראה לה דק מדי, פגיע מדי; הפרופורציות בין איבריהם משונות מנקודת מבטה הצבית (הצוואר קצר מדי, הרגליים ארוכות הרבה יותר מדי); העמידה על שתיים לא נראית לה מספיק יציבה, וכאשר עומד מעליה אדם בעל כרס היא חוששת שכרסו תישמט עליה; היא מאבחנת את הצורך הבלתי נדלה של האנשים להסתכל על עצמם במראה, את הצורך התמידי שלהם להיות בחברת בני מינם. היא רואה עד כמה תבונתם מגבילה אותם, מקהה את חושיהם: "בינה במקום חוטם טוב. הגיון במקום זנב... אמונות תפלות במקום שריון".

אבל יותר מכולם היא מתבוננת במי שמתבונן בה, בחוקר הטבע וייט, בצורך שלו לעקוב אחר פעולותיה, לשקול אותה, לבדוק מה יקרה אם יטבול אותה בגיגית מים. היא מכירה היטב את הדברים שכתב עליה, ומצטטת למשל את את התיאור המלגלג של מראיה כשהיא מתעוררת משנת החורף שלה: "מיד לאחר שמתעורר אדם מתרדמה עמוקה, אין הוא נראה חכם מאוד, אבל שום דבר לא יכול להיות מלוכלך ומטופש יותר מידידנו, כשהוא זוחל בפעם הראשונה החוצה ממעון החורף שלו".

המפגש הדמיוני שמזמן הספר בין ההערות הסרקסטיות של וייט על הצבה, היוצאות מתוך הנחה שהנמענים היחידים של ספרו הם בני אנוש, ובין טימות'י, היודעת היטב מה נכתב עליה, לא בא כדי לטעון שצבים ניחנים בתודעה זהה לזו של בני אדם, אלא לחשוף את זחיחותם של בני האדם ואת הנחות היסוד האנתרופוצנטריות (המרוכזות־באדם) הטבועות ביחסם לטבע - לחי ולצומח - כאילו הם לבדם בעלי רגש ותבונה על פני האדמה.

לכפילות עיסוקו של וייט - חוקר טבע וכומר כאחד - יש תפקיד מכריע במבט הביקורתי הזה, שכן שני תחומי־הדעת עליהם חולש וייט משלימים זה את זה בתרומתם לאנתרופוצנטריות האנושית. ככומר מאמין וייט שהאדם נברא בצלם אלוהים, וכמדען הוא מסתמך על מעמדו המועדף ומודד, מנתח ומתעד את העולם סביבו כאילו היה שליטו הבלתי־מעורער. איך יידע כיצד בנויים איבריהם הפנימיים של בעלי החיים אם לא ינתח ויבתר את גופותיהם? לכן אל מול ההתגלמויות המפוקפקות הללו של האלוהות מעלה טימות'י הרהורי כפירה, שמא אלוהים כלל אינו שולט בעולם (מלבד האלוהים האנושי). 

הכתיבה דרך עיני חיה שמקבלת קול ותודעה אנושיים כשלעצמה אינה חדשה או מקורית (עם הדוגמאות המפורסמות ביותר אפשר למנות את הסוס "חולסטומר" של טולסטוי, הג'וק והקוף של קפקא, חוות החיות של אורוול, ובעברית הכלבים של עגנון ושל א"ב יהושע בפרק האחרון, המאוחר, של "גירושים מאוחרים"). ייחודו של הספר אינו בעצם העמדת פרספקטיבה חייתית, וגם לא בביקורת העולה מתוכו נגד האנתרופוצנטריות, אלא באופן שבו מתעצבת בו המהות הצבית כקול מובחן. 

הספר כתוב במשפטים קצרים, איטיים. כל כמה מילים מופסקות בנקודה - מנוחה - במקצב שמסגיר את התנועה הצבית הכבדה, מסורבלת־הנשימה. הצבה סוקרת את סביבותיה לפרטי פרטים: מהתנודות במזג האוויר, לתחושת מגע העפר, ועד לשמות הצמחים ובעלי החיים, שורה ארוכה של שמות שמסגירים את ידענותה המפליגה: סבראש, הרמין, תמירון, כשותנית, אנפית מסורטטת, יועזר זהב גדול (בסוף הספר מצורף מונחון). אלא שכל כמה משפטים נבקעת הנימה היובשנית באבחנות מלוטשות, בורקות ביופיין, הרבה בזכות תרגומו המופתי של אברהם יבין, שמגעו המובחן מקשר בין הספר הזה לקלאסיקות אחרות שתרגם מאת ג'יימס ג'ויס וג'"מ קוטזי. 

הסבלנות הצבית הנדרשת לקריאה בספר מציבה אתגר בפני הקורא האנושי. כאן נדמה לי, מצוי עיקר כוחו של הספר: לא בעיצוב של קול צבי כך שידמה לקול אנושי לכל דבר, אלא בניסיון לאלץ את הקורא להיפתח למקצב אחר של התבוננות, של הרהור, שכבר כמעט נכחד מהספרות העכשווית. כאן מקבלת העמדה הביקורתית שלו על צורת חייהם של בני האדם - על מהירותם היתרה - את מלוא חריפותה. 

יום אחד מצליחה טימות'י להימלט מהבית דרך פשפש פתוח. איך נמלטה מייצורים מהירי רגליים כל כך? היא הלכה דרך הפערים בתשומת הלב שלהם. "כך זה אצל בני האנוש. המהירות מושכת את עיניהם, לוכדת את תשומת ליבם. למה שהם מבחינים בו הם קוראים מציאות. אבל המציאות היא גדר שיש בה הרבה חורים, רשת שיש בה הרבה קרעים. אני עוברת בהם לאיטי. איטיותי היא מהירה להטעות".

טימות'י או רשימותיו של זוחל מדוכדך / ורלין קלינקנבורג, מאנגלית: אברהם יבין, עם עובד, 122 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו