האמן והמוות

נינה, גיבורת ספרה של רינת שניידובר (צלמת ומתרגמת, שזה הוא ספרה השני) היא דמות מורכבת שמעוררת שלל רגשות מנוגדים בקורא – עניין וחיבה לצד סלידה ואימה. היא חולת נפש, אך לא רק במובן הקליני היבש של המילה, אלא גם במובנה המטאפורי. קורותיה מסופרות בגוף ראשון, בחירה מורכבת כאמור, מאחר שהרומן אינו מספק עין ביקורתית, חיצונית, שתעמת את הגיבורה עם מעשיה או תבקר אותה. אנחנו שומעים את מחשבותיה, רואים את מעשיה מנקודת מבטה הצרה, ולוקח קצת זמן עד שאנחנו מגלים שהיא מעוותת, ובעיקר מוטרפת. בהיעדר קול ביקורתי – גם לא של המחברת – אנחנו שבויים בידי הנרטיב של הגיבורה, ובאופן שבו היא מוסרת לנו את המציאות. התוצאה היא רומן יוצא דופן, ובעיקר מטריד.

זירת ההתרחשות היא מכון פתולוגי, שבו הגיבורה משמשת צלמת גופות. נינה, אמנית מתוסכלת שמנסה לשווא להתפרנס גם מעבודות האמנות שלה, אינה מתרגשת למראה אנשים נטולי רוח חיים המוטלים לידה, נהפוך הוא - היא מספרת שהפנטזיה שלה היא להיות גופה, להגיע ל"רגע הזה שבו כל העיניים נשואות אלייך מעצמן ואת לא צריכה להתאמץ יותר, כשהקהל מתקבץ סביבך מאליו, מוגש לך על מגש של כסף, ואת יכולה פשוט לנוח".

שגופתה של אנסטסיה צ'רטוריבסקי בת ה-29 (הדי ג'יי בר נרקיס) מחכה לנינה על עגלת הגופות כדי שתצלם אותה. תוך כדי כיוון העדשה מגלה נינה שהגופה דומה לה דמיון מטריד. אותן שפתיים עגולות ובשרניות ועיניים מלוכסנות ורחוקות מעט זו מזו. אפילו הגיל דומה. נינה אינה היחידה ששמה לב לדמיון המפתיע, והיא מתקשה לעכל אותו בהתחלה, אך לא עובר זמן רב והיא מחליטה לנצל אותו לטובתה. היא מתכננת וזוממת מהלך קיצוני שבו תוכל להציג יצירת אמנות נועזת, המבוססת על צילומי גופת הכפילה שלה המתמזגים עם צילומיה שלה.

הגיבורה שלפנינו היא צעירה נרקיסיסטית מאוד, שחיה על "לייקים" ברשתות החברתיות וחיזוקים תמידיים בחיים האמיתיים, נטולת עמוד שדרה ובעלת עור שקוף ודק, עד כי כל אחד יכול לסדוק אותו. היא חיה כדי להשמיע את קולה, להיות במרכז הבמה, להתנוסס, להפתיע בגדול ולהשתזף באור הזרקורים. ילדים הם בעיניה "פולשים ארורים, ננסיים, שבאו לנשל אותי..", וחברים נועדו כדי לנצל אותם ולקבל מהם תמיכה והאדרה.

לאט לאט נינה מפתחת אובססיה כלפי הבחורה המתה שהולכת ומתפתחת, עד לממדי טירוף. שורשיו, כך אפשר להבין מהביוגרפיה של הגיבורה, נעוצים בעובדת היותה מהגרת בודדה, בת להורים קרירים ומרוחקים, אך בעיקר, כך נרמז לנו – הטירוף הוא אינהרנטי לאמנים, ובעיקר אמנים פרפורמרים, שיעשו הכל כדי לזכות בפרסום ובתהילה. 

עטיפת הספר (כתר)

לאורך הספר, בפתיח של כמחצית מהפרקים, מובאים סיפורים קצרים ואמיתיים על אמן זה או אחר שעשה דבר מה מוטרף, לכאורה "בשם האמנות", אבל למעשה, כדי לזכות בתשומת לב. כריס ברדן, למשל, מוזכר כמי שביקש מחברו לירות בזרועו במסגרת עבודת פרפורמנס. יוזף בויס בילה שלושה ימים רצופים בחברת זאב ערבות חי בגלריה. האמן טצ'ינג שה החתים שעון מדי שעה עגולה וצילם את עצמה עושה זאת במשך שנה שלמה (מתי הוא ישן?), יוקו אונו הזכורה לטוב הזמינה את הקהל לגזור פיסות מחליפתה עד שנותרה כמעט עירומה והאמנית מרינה אברמוביץ', שסבלה מחוסר הכרה בעבודותיה, נטלה כדורים כדי לעוות את גופה ואת הכרתה בצורה קיצונית במיצג שערכה מול קהל.

התזה שנבנית באמצעות הסיפורונים הללו היא ברורה – אמנים יעשו הכל כדי שידברו עליהם, כדי שיראו אותם, כדי שיכירו בהם. הם מונעים מדחף נרקיסיסטי עז להיות במרכז, ולא לצאת ממנו ולו לדקה, ואם חלילה הם מודרים ממנו הם למעשה חווים מוות. כזו היא נינה, הגיבורה של שניידובר, שהיא בעצמה אמנית, ויש עוד קווי השקה מעניינים בין הסופרת לבין הגיבורה שלה: שתיהן ילידות מקסיקו, שתיהן היגרו לארץ בגפן, ושתיהן עובדות כצלמות במכון פתולוגי. גם רינת שניידובר, אגב, הציגה תערוכה ("גליה יהב – דיוקן עצמי") שכולה פרי התחקות חודרנית אחר מבקרת האמנות ז"ל. יהב עצמה הציגה בתערוכה בשם  "Blind Spot"עבודת וידאו שבה היא מצולמת מאוננת בביתה. ואולי לא רק באמנים, אלא בכולנו, טמון הנרקיסיזם, שכאשר מוקצן הוא הופך לסוג של שיגעון.

רינת שניידובר / ממלאת מקום, הוצאת כתר, 277 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו