"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה", אבחן טולסטוי, וקלע למטרה. משפחת פסטרנק, העומדת במרכז ספרו השלישי של דורון שנער, רחוקה מלהיות משפחה מאושרת. אין בה מה שאנו רגילים לחפש - ולרוב למצוא - בכל מסגרת משפחתית: אין בה חום ואהבה.
בהיותו במעצר (נאנק ממכות השוטרים) זאביק פסטרנק, האח הבכור, בכל זאת מצליח לגרד מנפשו "קצת אהבה" לאחותו דינה הספונה בתא הסמוך. אך גם זה על תנאי: "וגם הקצת אהבה אלייך, תביני אותי, זה בגלל היחסיות. מה שאני חש כלפי לאה ומוישיק, אבא ואמא, זה סוג של הרגשה שלעומתה אותך אני אוהב. אם כבר יצא שכמעט אהבתי אותך... את תמיד באת וקילקלת". אצל דינה המצב אפילו ברור יותר: "ואני לא אוהבת אף לא אדם אחד בעולם הזה וגם לא אותך". לא בדיוק קן משפחתי רך ועוטף.
גם בפרמטרים אחרים בני משפחת פסטרנק הססגוניים רחוקים מנורמטיביות. אלא שאומללותם אכן שונה ממשפחות אומללות אחרות. בבוקרו של 6 ביוני 1967 הם אינם עסוקים במלחמה ההיסטורית שפרצה. במקום לשאת עיניים לחזית, זאביק פסטרנק הבריון ואחותו יוצאים לשדוד בנק. גם את זה הם לא מסוגלים לעשות כמו שצריך, והפיצוץ הלא מחושב שולח את שניהם לתאי המעצר. אבל הכישלון לא ימנע מהפסטרנקים לדבוק בעקשנות אופיינית במשימה. האח הקטן דודי מתייצב בבית המעצר כדי לשחרר את אחיו השלומיאלים, והחבורה יוצאת לחפש אחרי האוצר האגדי האבוד של הסבא פאבל.
"לא לאהוב זה עניין תורשתי במשפחה שלנו", מתלוננת דינה, ומסיפורה אנו למדים שהדבר התחיל בסבא ובסבתא, ועוד ברגע שראו זה את זו: "סלידה דחוסה צנחה עליהם משמים ונותרה לעולמי עד". אלא שסיפור האוצר הנעלם מאחד, מתברר, אף את השונאים והסולדים. באדיבותה של דודה סוניה מגולל בפנינו סיפור האוצר הנדיר - ציורו של רמברנדט "נער יהודי לומד להניח תפילין", שנגנב ממוזיאון ע"ש פושקין במוסקבה, הגיע לבית ילדותו של הסב, נלקח על ידיו למסע נדודים ברחבי רוסיה ואוקראינה, הוברח לארץ ישראל ולבסוף הוטמן בכספת עלומה. האם הסיפור אמיתי, והציור באמת ממתין ליורשי הסב, או שמא הכל בדיה של דודה סוניה? עבור הפסטרנקים, הציור מסמן עבורם אור בקצה המנהרה העלובה של חייהם, ואין להם כל אפשרות וכל סיבה לעמוד מפני כוחו הממגנט.
כריכת הספר
"זה לא התחום שלנו, מילים", זורק אחד מהפסטרנקים, אבל הטרוניה חוטאת לאמת. הדיאלוגים, ובמיוחד המונולוגים, ששנער מציב בפי בני המשפחה המוזרה, מלאי קסם ומעוררי מחשבה. הם אולי לא ידענים גדולים, אבל מיטיבים להביע כאב ורגשות. יתרה מזאת, אוצר המילים שלהם וסגנון הדיבור לא ממש מתיישבים עם אופיים הקרימינלי.
ככל שמתקדמת הקריאה, דמויות המשפחה קורמות עור, עומק ונפח, ולאט לאט מעוררות אמפתיה. לצד הפסטרנקים יופיעו גיבורי המשנה, דוגמת הבנקאי המאוהב בלאה, וכל אחד מהם יוסיף נופך ייחודי לסיפור. הדמויות העיקריות תישארנה מוקצנות עד לעמוד האחרון. לכל אחת מהן תימצאנה נקודות זכות, אפילו לאם המשפחה לאה, שתשוקתה החולנית לכסף והתנהלותה על פי הנוסחה "בגידה בבעלה עם מאהב בנקאי בתמורה למענקים ממוניים" לא אמורות לכאורה לצייר אותה באור חיובי.
לאה עשתה את כל מה שאפשר כדי להצטייר בפני הסובבים כחסרת כל והצליחה בכך מעבר למשוער, במיוחד בזמן ששלושה דורות של גברים של משפחת פסטרנק חלקו תא אחד בבית סוהר. את המתנות של הבנקאי חסכה, וכך מילאה במטבעות ארגזים שלמים. עם שחרורו של זאביק הצעיר מהכלא אנו מתוודעים לפרק המוצלח ביותר בחיי המשפחה המקאברית, ומגלים שהאושר הזמני הושג לא בגלל הכסף שצברה האם באדיבות הבנקאי אלא בזכות "החברותא המשפחתית". מהי אותה חברותא שנמצאה לפתע? התשובה הגרוטסקית לא יכולה שלא לשעשע: הפסטרנקים החופשיים התאגדו בהתלהבות, ופעלו לראשונה כמשפחה סביב מטרה אחת - גניבות. המזימות תוכננו בידי האם ובוצעו בידי הילדים, כשלכל אחד היה תפקיד שהלם את כישוריו. המערכה המשפחתית עבדה כמכונה משומנת, והסבה, כך נדמה, נחת לכל העוסקים במלאכה. אם היה זה אושר, לא יהיה מנוס מלקבוע שטולסטוי הגדול צדק רק חלקית. לא כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו.
עם זאת, הכמיהה לאהבה לא מתה אף במשפחה הגרועה ביותר. הנפשות של הפסטרנקים מחפשות את האהבה, נאחזות בחיים כדי למצוא אותה בכל מחיר. הם תרים אחרי הציור, אבל זו רק אמתלה. חלק מהם גם ימצאו את מבוקשם, והרהור על המהות החמקמקה של האהבה לא יעזוב את הקורא גם כשיסיים את הקריאה.
העברית של דורון שנער עשירה ומיוחדת, וסגנונו הסיפורי הנפתל הוא עוף חריג ומסקרן בנוף הספרות הישראלית העכשווית. עלילת הפסטרנקים מסופרת על ידי דמויות שונות ומאפשרת להיחשף אל קורות חייהם מנקודות ראות מגוונות, מפתיעות ולא תמיד משלימות. השוני בין הסיפורים וחוסר היכולת המתמיד להבחין בין אמת לדמיון - אינם מטרידים. להפך, הם רק ממחישים את המסקנה המתבקשת שהאמת העובדתית לא משנה דבר במשפחות אומללות.
התקדמות הסיפור משאירה את הקורא מרותק, אם כי די בהיכרות הקצרה עם בני משפחת פסטרנק על דורותיה ועל עליבותה, כדי להבין בשלב מוקדם שההפי־אנד ההוליוודי לא יתאים להם. החרדות והטראומות לא יכולות להירפא; חבלי ילדות ומשקעי עבר אינם נעלמים. ובכל זאת, פוטנציאל העלילה מתממש, והקורא נשאר במתח לאורך כל 30 פרקי הספר. שנער לא מרפה עד שההיסטוריה וההווה העלובים של משפחת פסטרנק מתגלים, ובהכרח הוא דן אותה גם לעתיד עלוב. √
ההיסטוריה העלובה של משפחת פסטרנק / דורון שנער, כנרת, זמורה־ביתן, 286 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו