"סוספיריה", ארה"ב 2018
רגע אחרי שהרטיט לבבות עם הארוטיקה העדינה של "קרא לי בשמך", הבמאי האיטלקי לוקה גואדנינו מסובב את ההגה בחדות לכיוון השני עם "סוספיריה" - סרט אימה קיצוני, יומרני וארטיסטי שיטיל עליכם כישוף קטלני, אם רק תתנו לו.
כמו "האלווין" שעלה בשבוע שעבר, גם "סוספיריה" הוא רימייק לקלאסיקת אימה מסוף שנות ה־70. עם זאת, למרות שסיפור המסגרת נותר זהה פחות או יותר, הגירסה של גואדנינו, שנמשכת שעתיים וחצי, הולכת הרבה יותר רחוק והרבה יותר עמוק מהגרסה הטראשית של האשף האיטלקי דריו ארג'נטו. במילים אחרות, לא רק שהיא צוללת אל תוך התמות והמוטיבים שהפכו את המקור לסרט פולחן, אלא שהיא גם מוסיפה עוד חופן של תמות ומוטיבים משלה, ואלה מפליאים לערבב בין פמיניזם, רדיקליזם, זיכרון ואשמה קולקטיבית.
השנה היא 1977, המקום הוא ברלין המערבית, ובחורה אמריקנית צעירה בשם סוזי בניון (דקוטה ג'ונסון) מגיעה לעיר כדי להצטרף לאקדמיית מחול כל־נשית שמונהגת בידי מדאם בלאנק האלגנטית והנערצת (טילדה סווינטון).
אבל משהו אינו כשורה בקבוצת המחול הזאת. אחת מחברות הלהקה, שהחלה להאמין שנפלה קורבן לקנוניה אפלה שמערבת מכשפות, בדיוק נעלמה בנסיבות מסתוריות. רקדנית נוספת מוצאת את מותה בדרך יצירתית ודוחה במיוחד.
וכך, בשעה שפסיכו־אנליסט קשיש שטיפל ברקדנית הנעדרת (ושמגולם גם הוא בידי סווינטון, בעזרת טונות של איפור ועזרים פרוסתטיים), מחליט לחקור את הקנוניה בעצמו, סוזי נשאבת אל תוך עולמן האפל של מדאם בלאנק וחברותיה, והופכת לכוכבת העולה של הקבוצה. כמו שאתם יכולים לנחש, זה נגמר בדם.
למרות שלא בטוח שהיינו זקוקים לסרט הזה, יש הרבה מה לאהוב ב"סוספיריה". ראשית, חייבים להעריך את התעוזה של גואדנינו, שמשחרר כאן את כל המעצורים ומגיש יצירה פסיכית ומלאת חשיבות עצמית, מהסוג שכבר כמעט ולא רואים בימינו. שנית, האווירה הקריפית שנבנית על המסך, ושזוכה לחיזוק מצד פס הקול המלנכולי של סולן להקת "רדיוהד" טום יורק, מטביעה ומשכרת את החושים באופן אפקטיבי. שלישית, טילדה סווינטון פשוט מדהימה. יש מצב ש"סוספיריה" יגרום לכם לגרד את הראש ולשאול "WTF?!". אבל הוא לא יותיר אתכם אדישים.
ציון: 7
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו