כבר כמה שנים שעברי לידר מצלם. לא תמונות סלפי אלא צילומים אמנותיים. עכשיו הוא מציג תערוכת יחיד ראשונה של צילומיו. התערוכה "שבריר שנייה", נפתחה בסוף השבוע בגלריה נגא בתל אביב, והיא כוללת מבחר צילומים שצילם לידר בשנים האחרונות. האוצרת היא מיה ענר.
כתב: מאור בן הרוש // צלם: משה בן שמחון
צילום של לידר מתוך התערוכה
"גדלתי בבית עם המון אמנות פלסטית", מסביר לידר (44) את המשיכה לצילום. "אבי היה צייר, אחותי ציירת, גדלתי לתוך זה. היו המון ספרי אמנות בבית. תמיד הייתי מעורב מאוד בעבודה עם הצלמים שבחרתי לעטיפות האלבומים שלי. אני מאוד אוהב את זה. לפני שבע שנים בערך הרגשתי צורך לקחת את זה צעד קדימה. קניתי ציוד מקצועי יותר והתחלתי ללמד את עצמי. לקח לי כמה שנים להרגיש שאני מבין מה אני רוצה להגיד, כי בסוף כולנו צלמים".
בדיוק. היום, בעידן האינסטגרם, כולנו באמת צלמים.
"נכון, וזה הדיון החם היום בעולם הצילום האמנותי: מה עושה אדם אחד לצלם אמנות ואחר לסתם אדם שמחזיק אייפון. זה דיון מעניין, רלוונטי ולגיטימי. אני חושב שהצילום הטכני הוא לא מה שמשנה אלא הנרטיב של הצילומים שלך, הסיפור שלך ומה שאתה מנסה להגיד בעזרת הצילום. בגלל זה יש כוח מאוד חזק בתערוכה כיצירה אחת".
אז מה הסיפור שאתה מנסה לספר בתערוכה הזאת?
"אני מנסה להגיד משהו על החיים שלנו היום, הדיסוננסים שאנחנו חווים בחיים שלנו. אצלי באופן אישי זה הדיסוננס בין הזוהר של המקצוע שלי לביו הרגעים הפשוטים והאפורים. מעניין אותי להגיד שהרגשות שלנו מורכבים, שהם יכולים להיות גם וגם".
העיסוק בצילום בא על חשבון המוזיקה?
"לא, להפך, אני חושב שהאחד תומך ומעשיר את השני. כשאתה נוגע בדברים אחרים, אתה מתפתח, לומד יותר על עצמך. יש איזה פריים שנותן לך רעיון לשיר. שני התחומים הם פשוט אמצעים להביע את עצמך ולתקשר עם אנשים אחרים".
אתה עומד להציג עבודה גם בפסטיבל הצילום הבינלאומי שייפתח ב־22 בנובמבר.
"נכון. מיצב בשם Daddy שכולל צילומים מ־2012 שצילמתי בטלפון פשוט בדירת אבי המנוח מיד לאחר פטירתו. זה חלק מעבודה שהצגתי בגלריה בברלין. אלה תמונות שצילמתי ברגע חשוב ומשמעותי בחייים שלי, ואני מציג אותם בצורה קצת אחרת, באמצעות חורי הצצה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו