"רפסודיה בוהמית", בריטניה/ארה"ב 2018
"רפסודיה בוהמית", הביוגרפיה המוזיקלית החדשה על אודות פרדי מרקיורי ולהקת קווין, הוא הפתעה נעימה וכיפית. אמנם לא מדובר בסרט טוב בשום צורה, וקשה לחשוב על קלישאה שהוא אינו עושה בה שימוש, אך אם תבואו אליו עם ציפיות נמוכות (כמוני) ועם הידיעה שכל מה שאתם רואים על המסך עבר את אישור חברי הלהקה החיים (בבחינת "ההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים"), קיימים סיכויים לא רעים בכלל שתצאו מהאולם מרוצים.
כבר מהטריילרים ניתן היה להבין שסרטו של הבמאי בריאן סינגר אינו הולך להמציא את הגלגל או לקחת סיכונים מיותרים. הוא דבק בנוסחה המוכרת והמוכחת של ביוגרפיות מוזיקליות, מגהץ את הצדדים השערורייתיים יותר בחייו של מרקיורי (כמו האורגיות והסמים למשל), ואינו מתיימר לספק שום מידה של עומק או מורכבות.
במקום זאת, התסריט של פיטר מורגן ("המלכה") ואנתוני מקארטן ("שעה אפלה") מגיש את החומר בראשי פרקים שעוצבו במלאכותיות כך שיתאימו לשטאנץ, ולרגע אין ספק מי הם הטובים (חברי הלהקה, כמובן, שמוצגים כחבורה של גאונים חינניים) ומי הם הרעים (מנהל חברת התקליטים שלא האמין בחזון האמנותי שלהם, שמגולם באופן משעשע בידי מייק מאיירס, והמנג'ר הנכלולי שניצל את מרקיורי בשנותיו האחרונות).
למרות שהיה יכול להיות מעניין יותר לראות גירסה נטולת מעצורים ונטולת פניות של הסיפור הזה, הקונבנציונליות, המגלומניה והצנזורה העצמית של "רפסודיה בוהמית" אינם עומדים לו לרועץ. בעיקר מפני שסינגר ושחקניו הסימפטיים מקפידים לשמור על טון אנרגטי וקליל, ואינם שוכחים לרגע שהנשקים הקטלניים ביותר שעומדים לרשותם הם שיריה המצוינים של הלהקה (שמקבלים כאן את הכבוד הראוי להם).
את מרקיורי - שללא ספק היה אחד מהפרפורמרים הגדולים ביותר בהיסטוריה - מגלם השחקן המצרי־אמריקני ראמי מאלק (כוכב סדרת הטלוויזיה "מר רובוט"), ולמרות שהוא מגיש הופעה ביזארית, בלשון המעטה, גם לו יש חלק לא מבוטל בהצלחת המיזם.
מבחינה חיצונית, ישנם רגעים לא מעטים, שמתרחשים בעיקר כאשר מאלק נמצא על הבמה, שבהם נראה שהוא מתמזג לחלוטין עם דמותו של מרקיורי. עם זאת, המבטא האנגלי שלו אינו משכנע לרגע (רוב הזמן נשמע כאילו יש לו 12 מסטיקים בפה), וכאשר אחד מחברי הלהקה אומר לו שהוא נראה כמו "חילזון כועס" קשה שלא להסכים איתו.
כך או כך, אין ספק שמאלק משקיע כאן את כל כולו, ואף מעבר לכך. המחויבות שלו לתפקיד מוחלטת, ואחרי כמה זמן המגרעות שמתלוות להופעתו הייחודית מפסיקות להפריע ומתחילות להיות חלק מהכיף.
בסופו של דבר (וגם בתחילתו), המוזיקה של קווין היא גולת הכותרת של "רפסודיה בוהמית", וכל השאר הוא רק תירוץ. כמעט בכל פעם שהלהקה מתחילה לנגן את אחד מלהיטיה הרבים (בין אם בחדר החזרות, בין אם באולפן ובין אם בהופעה), חיוך עולה על השפתיים, והגראנד־פינאלה, שמשחזרת את ההופעה הבלתי נשכחת של הלהקה במופע הצדקה הענק "לייב אייד" בלונדון ב־1985 כמעט במלואה, מספקת ליצירה סיומת אמוציונלית הולמת ומרשימה שקשה לעמוד בפניה.
אז לא, "רפסודיה בוהמית" הוא לא סרט טוב. אבל במהלך הצפייה בו היו כמה וכמה רגעים שבהם הרגשתי שעובר בי זרם חשמלי (דבר שלא קרה לי אפילו פעם אחת במהלך הצפייה ב"כוכב נולד"), וכשבאתי הביתה ישר שמתי לעצמי ב־YouTube את כל ההופעה של קווין ב"לייב אייד". אין מה לומר. אחלה להקה.
ציון: 6
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
