הקורא שיחזיק בידיו את כריכת הספר "עבריות ומעבר לה" של יוסף שרביט, ויראה את דיוקנו המאויר של הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) - לא יבין תחילה את ההקשר לכותרתו. מה לרב אורתודקסי ולעבריות השואפת להתנתק מן היהדות? אבל יש לקוות שהדיסוננס לא יגרום לאותו קורא להניח את הספר מידיו, כי אז הוא יחמיץ את דמותו המקורית והחריגה של אשכנזי, ובעיקר את רעיונותיו המרתקים, שגם יפתרו עבורו את החידה.
מניטו נולד ב־1922 באוראן שבאלג'יריה, למד בישיבה ובאוניברסיטת אלג'יר והשתלם בקבלה. לאחר המלחמה עקר לצרפת והצטרף לתנועת הצופים היהודים, שם קיבל את הכינוי האינדיאני "מניטו" (הרוח הגדולה), כינוי שדבק בו גם בבגרותו. בפריז היה שותף לכנסים השנתיים של האינטלקטואליים היהודים והיה מראשי "אסכולת פריז למחשבת ישראל" ששאיפתה היתה להציג את תורת ישראל באמצעות לשון "תרבותית, מודרנית ואקדמאית". לאחר מלחמת ששת הימים עלה לישראל, הקים את מכון "מעיינות" ו"מרכז יאיר" ללימודי יהדות וארץ ישראל. הוא נפטר ב-1996.
אשכנזי, שנולד לבית ש"הקבלה שרתה בו" ולאב שהיה ראש הקהילה היהודית בעירו, נחשף לתרבות הצרפתית כשפקד את ספסלי התיכון. הוא מעיד, כי עבורו, כילד יהודי-אלג'יראי, תרבות זו "היתה מעולם אחר". חשיפה זו, ביחד עם ההתייחסות של "זלזול, בנליזציה והכחשה" לתרבותו היהודית - עוררה במניטו את התובנה כי "האדם המודרני אינו מבין את עולמם של הקדמונים". הוא עצמו מתאר היטב את ההרהורים שחלפו במוחו בשיעור בצרפתית-לטינית-יוונית: "אם הגוי הזה (המורה) צודק, פירושו שסבי פרימיטיבי. כיוון שידעתי שסבי אינו כן, אמרתי לעצמי שמתרחש דבר מה שאצטרך להבינו לעומק".
כריכת הספר
מנקודה זו ואילך מצטיירת בספרו של שרביט דמותו של הוגה עיקש ומקורי, מנהיג רוחני ומחנך שמיפה לעצמו את האתגרים והמטרות מתוך מחויבות וטוטליות. בשנת 1946 נפגש מניטו עם יעקב גורדין, תלמיד חכם ומשכיל מזרח-אירופאי, שלדברי מניטו פתר לו את "השניות האקסיסטנציאלית של זהותו העצמית". לפי גורדין, הנבואה אמנם נפסקה לפני 2,600 שנה, אבל הנבואה העברית של ישראל המשיכה להתקיים ובאמצעותה הופץ המסר הנבואי לאומות העולם. חוכמת ישראל, לדידו, היא הבנה ופירוש של נבואה זו, ועל פיה ניתן להבין את ההיסטוריה האנושית ואת עתידה.
צומת מרכזי בחיי אשכנזי היה בית הספר למנהיגים באורסאי (1970-1946), שבו למד ואחר כך אותו ניהל. שרביט מציג עדויות של בוגרים על תרומתו המטלטלת של אשכנזי לעיצוב זהותם היהודית ("הוא הורה לנו כיצד להביט על ההיסטוריה"). הספר משרטט תמונה מאורגנת ואינטלקטואלית על התנהלות המרכז, ונמנע מלהתעכב על "בעיות ארציות", שנרמזות בדרך כלל בהערות השוליים.
רצונו של מניטו להגן על התרבות היהודית-ספרדית ולהציג את יתרונותיה - ניכרת לכל אורך הספר. שרביט חוזר ומדגיש את תרומתה ופעולותיה של "אסכולת פריז לחוכמת ישראל", "שהפיחה תקווה בנפש הלאה של שרידי השואה", ולימדה כי חוכמת ישראל היא גם תורת חיים שיש בה משמעות לכלל האנושות. עם זאת, שרביט לא מספק אינדיקציה למידת השפעתה בפועל - למספר התלמידים שעברו דרכה או למידת השפעתה על "הצד השני" - אצל אנשי רוח ומוסדות נוצריים או מוסלמים, אוניברסיטאות וכדומה.
בביקורו בישראל בשנות ה־50, פגש אשכנזי את הרב צבי יהודה קוק ואמר: "הוא הוריד לי את התורה לארץ". בהמשך, התקרב לתורת האב קוק, והתבטא בחריפות נגד החרדיות האנטי־ציונית, ניתח את היחסים המורכבים שבין היהדות לנצרות ולאסלאם, ואף הציע לפתור את הקונפליקטים עמן אחת ולתמיד. שכן, בעיני מניטו, חזרת עם ישראל לארצו גוררת משמעויות היסטוריות וגם דתיות.
מה כה מסקרן במשנתו של מניטו? דומה שהסקרנות טמונה בפיתוי לנסות וליצור רצף רעיוני־פילוסופי בין העברים שלפני חורבן בית שני, לבין הישראליות העכשווית. לתפיסתו של מניטו, העם העברי עבר בגלות תמורה, והתקבע בזהותו היהודית. אלא שמאז שעם ישראל שב לארצו, הוא חוזר לזהותו העברית המקורית. מניטו מצהיר כי "כל מה שהוא יהודי סופו לדעוך" ומוסיף: "זהו קץ ההיסטוריה היהודית... אנו אחרוני היהודים של העבר וראשוני העברים של העתיד".
רבות מתובנותיו בעלות ערך בצורה מפתיעה. כך, לדוגמה, זו שמדגישה כי הגלות שימרה רק את מסורת שבט לוי, ואילו בימינו ישנה שיבה ליתר הזהויות של השבטים האחרים. גם אם אין הוכחה מדעית להנחתו, הרעיון מרחיב ומשכלל את המיתוס היהודי, ומעניק לגיטימציה לפלגים השונים – ולשבטיות הישראלית - להסכים לגבי אחדותו של העם על כל גווניו. עם זאת, לא ניתן להזדהות עם כל אמירותיו של מניטו, שטוען גם כי "היצור החושב" של הפילוסופיה המערבית הוא אובייקטיבי, ולכן חסר מחויבות למוסר. זאת, לעומת ה"חי מדבר" המקראי - שהוא סובייקטיבי ומוסרי. המחשבה על כך שהאדם הלא-דתי אינו מוסרי בבסיסו נוגדת מן הסתם את קאנט, וסודקת את ההיגיון שניכר מגישות אחרות של מניטו.
באפילוג הספר, מגלה שרביט כי דרכו האוטונומית של מניטו, יחד עם היותו מושא להערצה, קוממה עליו ממסדים רבים. ניתן לשער כי כאן טמון גם ההסבר למעברים שונים בחייו, שנותרו עד כה חסרי פשר. זאת ועוד, ייתכן שהריחוק והניגוד לממסד הוא הסיבה לאלמוניותו היחסית בישראל, לצד כתבים רבים בצרפתית שטרם תורגמו.
מניטו האמין כי בתוך המציאות הפוליטית המוחשית, שוכנת האמת המשיחית וכי "אין אמונה מצד אחד ומציאות חסרת משמעות מן הצד האחר". לשיטתו, הקמת המדינה היהודית והקורות אותה הם ימי המשיח, למרות שאין הם צבועים בהילה שמדמים לראות בהם. כדי להמחיש זאת הוא מספר כי פעם פגש אדם חרדי, וזה שאל אותו: "אנחנו מחכים למשיח ואתה מדבר על בן גוריון?"; כתשובה, מניטו תיאר בפני אותו חרדי אישה שהרתה והמתינה אלפיים שנה. היא דמיינה כי תלד נסיך, אבל המיילדת הציגה בפניה תינוק מלא דם. כשהיולדת הביעה בפניה תמיהה, ענתה המיילדת: "הוא עוד יגדל אבל אין לטעות – זה הוא, זה אכן הילד".
עבריות ומעבר לה / יוסף שרביט, אדרא, 314 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו