מס שפתיים: חיים אוליאל על הפקרת הדרום

עשרות שנים לאחר שייסד את "שפתיים", שהחדירה את התרבות המרוקאית למרכז השיח הישראלי בגאון, חיים אוליאל מרוצה מהדור השלישי שממשיך במאבק ומאוכזב מהפוליטיקאים שהפקירו את הדרום • בינתיים הוא ממשיך במפעל חייו המרשים שנותן במה למוזיקאים צעירים, והפעם בנתניה

כשהמוזיקאי חיים אוליאל משדרות פגש בנתניה את מארגני "אינזואגדה", הוא לא יכול היה שלא להתגייס לעזרתם. הרוח השדרותית שפיעמה במייסד וסולן להקת "שפתיים", שהקים ביחד עם שאנן סטריט הירושלמי, סולן "הדג נחש", את "פסטיבל בשקל", שבה ונעורה, והפעם בדמות "אינזואגדה" בנתניה, שיכלול עשרות מופעים מעניינים ב-20 בתים של תושבי שכונת נאות הרצל, ביוזמת יזמי תרבות מקבוצת 'רנסאנס ברחוב', במסגרת פרויקט 'קהילת בני מקום' של קרן שח"ף, ובהשתתפות קבוצות אמנים נוספות מהעיר הפועלות במשך כל השנה.

"לפני 18 שנה ישבתי עם שאנן סטריט, שהגה את הרעיון, ועם המפיק כרמי וורטמן, ויזמנו את הקמתו של 'פסטיבל בשקל'. פעלנו להביא את המוזיקה לעיירות ולשכונות. בכל שנה יצרנו במקום אחד שלושה פרויקטים מוזיקליים, שכללו הופעות של זמרים ידועים ואיתם כישרונות צעירים מקומיים. לימדנו את בני הנוער לעבוד בהפקה וערכנו סדנאות מוזיקליות", משחזר אוליאל.

חיים אוליאל // צילום: שני אפרת

מיטב האמנים הופיעו לאורך השנים בהתנדבות ובהם טיפקס, כנסיית השכל, ברי סחרוף, היהודים, קרולינה, שפתיים, הדג נחש, מירי מסיקה, רמי פורטיס ורבים אחרים, שהגיעו לפסטיבלים שהתקיימו בנתיבות, קרית שמונה, עכו, בקטמונים בירושלים, בת ים, ירוחם, ומקומות נופסים ברחבי הארץ.

"זה היה חלום של צעירים כישרוניים לחלוק במה עם השמות הגדולים של עולם המוזיקה הישראלי", נזכר אוליאל. "סיפקנו תרבות ומוזיקה במחיר סמלי של שקל אחד, כדי שכל מי שרוצה לצרוך תרבות ואין לו כסף זה לא יהיה המכשול. ועדיין גבינו שקל כדי שידעו שזה לא בחינם".

האין זה תפקיד משרד התרבות להביא תרבות לפריפריה?

"אני לא יודע האם זה תפקיד המדינה. אנחנו גייסנו אמנים ויוצרים מכל הז'אנרים בעלי מודעות חברתית. השתמשנו ביוזמה ובקשרים האישיים שהיו לנו להביאם להופעות בפריפריה בהתנדבות, למעט תשלום סמלי לנגנים. למרות הסטיגמה שיש על אמנים שגובים סכומי עתק בהופעות, הנה לך, כשיש מיזם שמדבר לאנשים, הם מתגייסים".

גיליתם את הכוכבים הבאים בפסטיבל?

"היו לא מעט תגליות, כמו ה'ברינקס' מנתיבות, הצמד אבי נגש שעלה מאתיופיה ואלכס אליונגה מקונגו שעושים ראפ, והידוע מכולם הוא קובי אפללו, שהופיע בפסטיבל במעלות. אנחנו לא יכולים לזקוף לזכותנו את הכישרון שלהם אבל בהחלט אנחנו נתנו להם הזדמנות להופיע".

לאחר 15 שנות עשייה פרש אוליאל מפסטיבל בשקל. "לאחר שנים של נתינה קצת התעייפנו", הוא מודה. ואולם כשנפגש עם מארגני ה"אינזואגדה" ראה הזדמנות להמשך מפעל ההתנדבות שלו. "החבר'ה מאינזואגדה סיפרו מה הם עושים ואיך פועלים בשכונות בנתניה, זה הזכיר לי את הפעילות שלנו ונראה כמו המשך והתחדשות של פסטיבל בשקל. החלטתי להצטרף. קיימתי עבורם סדנה להעצמה ואמונה עצמית, סיפרתי על שדרות ועל המוזיקאים הגדולים שיצאו משדרות, וגם על האנשים שלא האמינו שבמקום שכוח אל שכזה מישהו מסוגל להצליח. והרי הוכחנו בגדול שעם עבודה, פרגון והרבה כשרון הפכנו את עירנו למותג של הצלחה מוזיקלית".

הייתם לליברפול הישראלית.

"להשוות אותנו לגדולים מליברפול יהיה יומרני, אבל בהחלט אפשר לומר שבעשורים הראשונים לא היו בשדרות יותר מ-10,000 תושבים, והיא הצמיחה המון אנשים מוכשרים".

אירוע "אינזואגדה" יתקיים ביום שני ה-29 באוקטובר בשכונת נאות הרצל בנתניה, עם 60 הופעות ובהשתתפות 100 אמנים מנתניה ומכל הארץ, ובהם חיים אוליאל ולהקתו, הזמרת רודי ביינסין ("דה וויס", "הרספריי") תושבת השכונה, קיילי הלפרין, סרג'נט כרוב, בנג'י טריו ורבים נוספים. בנוסף תוצגנה תערוכות וסדנאות אמנים בבתי תושבים, ויוצבו דוכני אוכל, מתחם משחקים ועוד. האירוע יתקיים בשיתוף מוסדות חינוכיים קהילתיים הפועלים בעיר: מתנ''ס נאות הרצל, מרכז הצעירים 'הגג' ועיריית נתניה.

חיים אוליאל וצוות "אינזואגדה" // צילום: קטיה ניקומרוב

"זה הפך לייעוד שלי, וזה הצליח בגדול"

חיים אוליאל, 62, נולד בשדרות להורים שעלו ממרוקו. החל לנגן בגיטרה חשמלית בנערותו ובגיל 15 הקים את להקתו "ליל השמשות". בהמשך הקים את להקת הרוק "המאה העשרים ואחת" ביחד עם המתופף אלי אוליאל אחיו, והבסיסט אלי אוחנה, שהיו היסודות ללהקת "שפתיים". הלהקה הפיקה שישה אלבומים, מהם מוכרים במיוחד הלהיטים "מאמא", "אהלן וסהלן", "פאטימה" ועוד. "שם הלהקה 'שפתיים' היה הברקה של אחי אלי", נזכר אוליאל, "רק אחר כך הבנו את המשמעות: שתי שפות, עברית ומרוקאית. כשהייתי בן 30 כתבתי את השיר הראשון שלי במרוקאית. עד אז כתבתי שירים בעברית או משהו דומה לאנגלית".

להקת "שפתיים" בהנהגתו של אוליאל היא שייצרה את "הרנסנס המרוקאי" כדבריו. "עד 'שפתיים' עשו שמחות וחינות רק בבתים, בלי הצהלולים ('צהלולים' היא מלה שהמציא אוליאל ואומצה על ידי האקדמיה ללשון העברית. ר.ק). המוזיקאים האותנטיים שעלו ממרוקו הפסיקו לנגן לאט לאט. אנחנו הילדים של עולי מרוקו התביישנו בשפה של הורינו. כשהגיעה 'שפתיים' היא נתנה זריקת חיים לתרבות ולמוזיקה המרוקאית. בהתחלה היה קשה, אבל בשנים האחרונות יש פריחה של המוזיקה המרוקאית. ואיתה צמחה תעשייה שלמה של חינות, מלבישות, תפאורה, עוגות ומתוקים ועוד".

כיצד משפיעה המוזיקה המרוקאית על הישראלית?

"השאיפה שלי היתה לשים את המוזיקה המרוקאית, שמקומה נפקד, במקום מרכזי בחיים הישראלים. שהיא תהיה חלק מהפסיפס של המוזיקה הישראלית. ביחד עם המוזיקה רציתי להחזיר גם את השפה המרוקאית שעד אז הושמה ללעג. כי אם אפשר להקשיב לשירים ביוונית, או פורטוגזית, למה שהמרוקאית תהיה שפה מוקצית? זה הפך לייעוד שלי, וזה הצליח בגדול.

"זה לא פוגם בישראליות שלנו. אנחנו ישראלים גאים ומרוקאים גאים. אבל אנחנו חיים כאן, משרתים בצה"ל, משלמים מסים למדינת ישראל. הצלחנו לדחוק את הבושה מהתרבות של ההורים והסבים שלנו אותה הביאו ממרוקו".

אמרו שזה פולקלור, לא תרבות.

"תרבות היא דבר רחב. ויש בה גם פולקלור. אבל אהבו להגיד שמדובר רק ב'פולקלור' כדי להקטין אותם. אבל אסור לנו להתבלבל. תרבות זו לא השכלה. זו טעות לחשוב שמי שאינו משכיל אין לו תרבות. ואני לא רוצה להשוות עם העם הגרמני שהיה משכיל ותרבותי וכולם יודעים מה צמח שם".

אתה מרגיש את התיקון?

"אני מופתע שזה מצליח, שגם בני הדור השלישי דורשים תיקון. כמו ערס פואטיקה עם עדי קיסר, שלומי חסן, ושלומי חתוכה, שכותבים בזעם את הקול של ההורים והסבים שלהם. הייתי בטוח שבדור השלישי האנשים יהיו רגועים יותר, ישכחו, לא יבינו. לאחרונה עם חזרתן לכותרות של פרשיות מהעבר אודות קליטת העולים זה כואב ומעצבן".

הרגשת קיפוח והדרה?

"באותה תקופה 95% מתושבי שדרות היו עולים ממרוקו. תחושת קיפוח היתה כשהתבוננו בקיבוצים השכנים. היינו עיירה קטנה ללא תחנת אוטובוס. אבל תמיד ראינו את האוטובוסים הצהובים שמסיעים את ילדי הקיבוצים. ההורים שלנו קנו מפעל הפיס והם קיבלו את הבריכות והאוטובוסים. הקיבוצניקים היו המנהלים של ההורים שלנו במפעלים שלהם. ואני תהיתי על מהות הסוציאליזם שהם נופפו בו. הבנת העלבון של הורינו הוא חלק מהאידאולוגיה שלנו להחזיר את המוזיקה והשפה המרוקאית למקומה הטבעי".

הכנות לאירוע // צילום: יפתח ביבר

"הפקירו אותנו"

כיום אוליאל מנגן עם להקתו המורכבת מאלי אחיו, שני בניו מתי וניב, ונגנים נוספים משדרות ומאשקלון. הוא משלב בהופעות מוזיקה ושירים של שפתיים המקורית ומקריירת הסולו שלו. "אני אוהב את שני הז'אנרים, אבל המינון משתנה מהופעה להופעה. כשאנחנו מופיעים בחינות ובחתונות המינון המרוקאי גדל כמובן, לעומת ההופעות שלנו באינדינגב, או בברבי, שאז מנגנים יותר רוק".

בזמן השיחה עם אוליאל הוא יוצא מאולפן ההקלטות של חברו בנתיבות. שם הם עובדים על פרויקט מוזיקלי. לא, הוא לא מקליט אלבום חדש. "מי מקליט היום אלבומים? הכל השתנה".

העובדה שנשארת בשדרות השפיעה על הקריירה שלך?

"אני היחיד מהמוזיקאים שנשאר לגור בשדרות. היו לי הרבה דברים לעשות למען העיר והמוזיקה. הקמתי בעיר את 'מרכז צהלולים' ומרכז אתני לאמנות וללימוד מוזיקה. נשארתי בגלל הידיעה שיש לי תפקיד בחיים, ויש לזה מחיר. לצערי שוכחים אותנו כי אנחנו לא יושבים בבתי הקפה בתל אביב. למשל, לא הוזמנו להשתתף במיזם הענק שחגג את פסקול 70 השנה למדינה. זה אבסורד שלא היינו שם".

יש מי שאומר ששכחו בכלל את דרום הארץ.

"הפקירו אותנו. אם כי עם כל הצער התרגלנו לחיים האלה, מאז שנת 2000. הילדים שלנו גדלו עם פחדים ובעיות. אבל בכל פעם שקצת ניסינו להשתקם ולחזור לחיים נורמליים, הכל התחיל מהתחלה. אני לא רואה סוף למצב הזה.

"היו תקופות שכעסתי על המדינה. כל הממשלות בתקופות השונות לא עשו מספיק עבור שדרות והאזור. לאן נוליך את הכעס, לאחר כמעט עשרים שנה של חיים תחת סיכון בטחוני. רק שלא יגידו שאנחנו משעממים".