מערכה שנייה

במשך שלוש שנות לימודיה בבית צבי קרא לה גרי בילו, המנהל המיתולוגי של בית הספר למשחק, מרתה מעוז. הרפרנס היה ברור. מאיה מעוז, מי שבחרה במונולוג הראשון שלה בבית הספר להיכנס לדמותה של מרתה, גיבורת "מי מפחד מווירג'יניה וולף", יצירת המופת של אדוארד אלבי, כבשה את הקהל כך שלא היה ברור איפה מרתה מתחילה ואיפה מאיה נגמרת. קצת יותר מ־20 שנים חלפו, ומעוז סוגרת מעגל ומככבת כעת בהפקה החדשה של המחזה בתיאטרון הבימה, שביים אילן רונן. לצידה משחקים גיל פרנק, דניאל גל ורוי מילר.

אנחנו נפגשות בבית קפה לא רחוק מהתיאטרון הלאומי, שבו היא משחקת בימים אלה בחמש הצגות במקביל ונמצאת בחזרות להצגה השישית. היא אישה מרשימה, אינטליגנטית ובעלת נוכחות, משפריצה כריזמה וביטחון עצמי, שמתחלפים ככל שהקליפות נושרות, בעדינות ובשבריריות של לוחמת שמתמודדת עם אתגרים לא פשוטים, שאותם היא מחביאה מתחת למסיכות ולדמויות. 

כאמור, על הבמה היא מגלמת את מרתה, אישה שהתא המשפחתי שלה הוא כל דבר חוץ מתקין, ומתמודדת עם משבר קטטוני בזוגיות. ובמקביל, בחיים שמחוץ לבמה, מתמודדת מאיה עם פירוק התא המשפחתי שלה והפרידה מבעלה ב־16 השנים האחרונות, משה קפטן, שגם מכהן כמנהל האמנותי של הבימה מאז עזב את התפקיד אילן רונן ב־2016. תוסיפו לזה את המחלה האוטואימונית שפקדה אותה, ותבינו עד כמה העלייה ערב־ערב לבמה היא לא עניין של מה בכך. 

"החיים של מרתה היו הפוכים, וכן, גם אני באתי מהבית הפוכה", היא מספרת לי. "אני בעיצומו של תהליך פרידה מבעלי, אצלנו בבית לא נפרדים אלא משנים צורה. אנחנו כבר לא זוג ולא מגנט כמו שהבן שלי אומר, אבל אנחנו תמיד משפחה. קפטן הוא המשפחה שלי לתמיד, ואני מניחה שאני המשפחה שלו לתמיד. אין פרידה מאושרת, אבל זה הכי קרוב לטוב שיש". 

את השיחה שלנו אנחנו מקיימות לאחר הלילה הראשון שבו ישנה לבד בביתה. מעוז נשארה בדירתם המשותפת ברמת גן, וקפטן עבר לדירה סמוכה. "כולם הלכו, כולל הכלב", היא משתפת בגילוי לב, "וזה הרגיש כמו לשתות מי אש, כמו להתרחץ באמבטיה של גופרית, כמו לחפוף בציאניד, אם כל הפחדים. זה תהליך שעברנו שנינו, ואני חושבת שהתהליך וההמתנה והמחשבה וההתבשלות הם אחד החלקים הנוראים אולי אפילו יותר מהביצוע, יש משהו בהמתנה ובחוסר הידיעה שהוא מייסר".

כשיש ילדים, אחד השלבים הקשים הוא לספר להם. אחרי שסיפרתם, לא חשת הקלה?

"כולם הבטיחו לי הקלה אחרי זה, אבל זה לא קרה.אני רוצה להודיע לכל מי שהבטיח לי שתהיה, שאין שום הקלה. קשה לי מאוד, כואב, אבל אני עם הפנים קדימה. העובדה שאנחנו עובדים באותו תיאטרון וממשיכים להיפגש הופכת את זה להרבה יותר קל, כי לא נעלמנו זה מחייו של זה. אנחנו באמת מיישמים את זה שנישאר משפחה, נפרדנו בחברות". 

יש מחשבה על התגובות ועל הרמות הגבה שאולי יבואו עכשיו, בעקבות הפרידה?

"אף אחד לא מתחתן בגלל מה שיגידו ולא מתגרש בגלל מה שיגידו. אף אחד לא יכול לפגוע בי כמו שאני יכולה. מה הם יכולים להגיד? איך הם יכולים להכאיב לי יותר ממה שכבר כואב לי? זה כואב, נקודה".

ואת הכאב הבאת לדמותה של מרתה?

"זה היה שם כל הזמן. מרתה אומרת בהצגה: 'אני ניסיתי איתך, מותק, באמת שניסיתי. שמע, אני לא מנסה איתך יותר. היתה פעם איזו שנייה, רחוק־רחוק, שאולי הייתי יכולה להגיע אליך, שאולי היינו יכולים לחתוך דרך כל הקקה'. או, למשל, כשהיא אומרת: 'אני קולנית ואני וולגרית ואני לובשת את המכנסיים בבית הזה כי מישהו צריך, אבל אני לא מפלצת, אני לא'. 

"אין מילה שלה שלא נגעה בי, אבל היא נגעה בי גם כשהייתי בת 20. משהו בכאב שלה נמצא בילט אין בעצמות שלי, אני בן אדם כאוב. אין ספק שפה אלוהים שיחק איתי וצחק עלי, הרביץ ופתח לי דלת, אני לא אשקר. לא אמרתי מילה במהלך החזרות לקאסט שעבדתי איתו על מה שמתרחש בפנים, אבל אני מניחה שהכאב שלי דיבר. לפעמים לא צריך להגיד". 

•  •  •

היא נולדה לפני 45 שנה ברמת גן, בת בכורה לאם גננת ולאב שניהל חברת שירות למוצרי אלקטרוניקה. אחריה נולדו עוד אחות (כיום בעלת שני בתי קפה) ואח (איש מחשבים).

לדבריה, "המשחק היה שם מגיל אפס. כילדה הופעתי בכל טקס אפשרי בבית הספר, ובכיתה ג' שיחקתי לראשונה בתיאטרון לילדים. שיחקתי גמד ב'גוליבר בארץ הגמדים', והאמת שבהתחלה לא התקבלתי כי הייתי גבוהה מכדי להיות גמד, אבל אמא שלי התחננה עד שלקחו אותי. אמא היתה מעלה אותי לאוטובוס ליד הבית, וסבתא שלי היתה מורידה אותי ממנו בתל אביב, וככה הייתי מגיעה לחזרות. לא הייתי הילדה הכי יפה שם, אבל הייתי מוכשרת.

"בכיתה ו' אבא שלי דאג שיסדרו לי ולאחותי הקטנה כרטיסים בהבימה. כסף לא כל כך היה, אז היינו ילדות בנות 12 ו־7 שהולכות להצגות לבד, מקבלות מקומות באיזה חור ביציע. הייתי מחזיקה את אחותי חזק ליד הקיר המתעקל, שאז היה עם שפריצים ופוגע לך בבשר אם היית נצמדת אליו. אבל הייתי נצמדת חזק לשפיצים עד שהייתי מוצאת שני מקומות בשורה השנייה ורצה מהר כשכבה האור, כי אם שחקנים לא היו יורקים עלי, לא הייתי נהנית. בדקות הראשונות של ההצגה הייתי בלחץ שיקימו אותנו, אבל אחרי רבע שעה הייתי נרגעת. ראיתי הכל. 'קברט', 'מירל'ה אפרת' עשר פעמים, הכל".

הילדה שצפתה בהצגות ידעה לראות את עצמה עומדת לימים על אותה במה?

"מצד אחד זה היה מוחלט וברור שזה מה שאני עומדת לעשות ולהיות, ומצד שני האפשרות שזה יתגשם נראתה לי כמו מעבר להרי החושך. זה היה נראה כמו מסע שרק חכם סיני יכול לעבור אותו. הסביבה לא תמכה, כלומר אבא שלי לא רצה, אבל אמא שלי כן. אבא שלי חשש מאוד מהעולם הזה, שאני לא מוכשרת מספיק, הוא אמר לי: 'את לא תתקבלי לבית הספר לאמנויות תלמה ילין'".

לא משהו שילדה רוצה לשמוע מאבא. 

"לא, אבל איזה דרבון! ולא רק שהתקבלתי, התקבלתי בהצטיינות. בהתחלה אבא שלי לא בא לבית הספר, לא לאסיפות הורים, עד שהוא ראה אותי משחקת בערב מונולוגים. ואז לא רק שהוא הבין את הטעות, אלא גם ראיתי אותו יושב עם הראש למטה והבנתי שהוא מחזיק את המשקפיים ביד ובוכה. ליד האוטו הוא אמר לי: 'אני מסיר את ידי, את והבמה זה בשאערט (ביידיש, שידוך משמיים)'. מאותו היום הוא המעריץ מספר אחת שלי".

"אני הייתי שחקנית לפני שהוא היה במאי, זו עובדה". עם משה קפטן  // צילום: מאיר פרטוש

את הסיפורים על מה שקרה בין כותלי בית הספר לצד הלימודים, סיפורים שצצו לאחרונה בתקשורת ושיוו לבית הספר היוקרתי אפיל בעייתי ביותר, היא לא מכירה. "אני בתקופה שלי לא ראיתי את הדברים האלה. 'תלמה' היה ההצלה שלי בעולם הזה, זה היה מקום שפתאום היו בו עוד אנשים כמוני, פתאום הדפקט נהיה אפקט, הנשמה הסוערת שלי מצאה בית. פתאום זה היה המקום שלי".

בהתחלה, היא מספרת לי, לא התקבלה ללהקה צבאית, אבל "אחר כך הגעתי אליה בדרך לא דרך. הייתי בצוות הווי חיל חימוש, בערבים למדתי משחק במרכז ביכורי העתים, ושבוע אחרי שהשתחררתי כבר התחלתי ללמוד בבית צבי". 

כאמור, היא נחשבה לאחת התלמידות המועדפות של גרי בילו, שהיה ידוע בלסמן לו כוכבים בכל מחזור, אבל היא מצטנעת כשאני מבקשת ממנה לדבר איתה על זה. "יכול להיות שהייתי מועדפת, אבל זו היתה אהבה קשוחה. הוא לא חסך ממני את שבטו, אבל הוא גם ידע טוב מאוד להחמיא". 

יותר מ־20 שנה אחרי שסיימת את בית צבי, מרתה שוב שלך. איך זה מרגיש?

"זה קודם כל פחד גדול מאוד שתחרבני את רגע האמת, שתטבעי בים הציפיות של עצמך. כל הזמן זמזמתי לעצמי 'זה כמו כל תפקיד אחר'. האמת היא שבכל תפקיד שיחקתי קצת את מרתה. אולי עכשיו אתנקה ממנה כי אני כבר עושה אותה. יש דבר כזה בתיאטרון שכאילו לא בטוח שההצגה קיימת עד שהיא קיימת, ואת מרפדת את עצמך ומתכוננת לכל האפשרויות, נזהרת מאוד לא לשמוח יתר על המידה, ששום דבר לא יילקח ממך ויהיה פוצע. ניגשתי אליה בהמון יראת כבוד וצניעות". 

עדיין אין ביקורות רשמיות על המחזה, אבל בברנז'ה כבר מחמיאים לך מאוד על התפקיד. 

"נכון, הגעתי השבוע להצגה ופרטנר שלי אמר לי: 'כל תל אביב מדברת על מרתה שלך', ואני ממבוכה מצאתי את עצמי משתחווה בפניו ואומרת תודה. הוא התגלגל מצחוק. זה קצת מצחיק אותי, זה כמו לקבל ביקורות טובות על הרגל שלי, זה כמו איבר, כמו בשר מבשרי. בהצגה הזאת, יותר מתמיד, יש חרדה איומה לפני כל ערב. זה לא נגמר וכנראה זה לא ייגמר. אני חייבת להשביע את רצוני בעיני עצמי, הרף שלי הוא הקשוח מכולם. אף מבקר ואף במאי לא יעיר לי כמו שאעיר לעצמי".

מאיפה מגיעה הקשיחות הזאת?

"מהבית".

מאותו הבית עם אבא שאומר לילדה שלו שהיא לא מוכשרת מספיק?

"כן, אבל זה גם אותו אבא שפיתח בי את היכולות לשחק בכמה הצגות במקביל", אומרת מעוז, שמשחקת כיום גם ב"מה עושים עם ג'ני", ב"אמא אמרה שאסור", ב"ספינינג" וב"פילומנה". 

לצד ההצגות הרצות היא נמצאת כיום בחזרות להצגה חדשה, עיבוד של ארז דריגס לסרט "זרים מושלמים", שתעלה בנובמבר. לצידה משחקים ריקי בליך, תומר שרון, מורדי גרשון, נתי רביץ, פיני קידרון וספיר אזולאי. "זו הצגה על הקופסה השחורה של חיינו, הפצצה המתקתקת שיכולה לפורר חיים, ואיך בערב אחד מתפוררים החיים של חבורת חברים. שלושה זוגות חברים נפגשים ערב אחד, וכולם מחזיקים סודות, שנחשפים לאט־לאט תוך כדי משחק הרסני", היא מסבירה. בשרביט הבימוי אוחז נתן דטנר, מי שמגלם את הפרטנר הצמוד שלה בהצגה אחרת - "פילומנה". 

בכלל, לא קל להפריד את החיים מהמקצוע הזה, בייחוד כשהמנהל האמנותי של התיאטרון שבו את משחקת הוא גם בעלך. מעוז נדרשה להתמודד גם עם הרמות הגבה וצקצוקי הלשון, שלא ראו בעין יפה את העובדה שבן זוגה הוא גם הבוס עכשיו, זה שמחלק תפקידים ושצריך ללהק, בין השאר, גם את אשתו. 

"אני הייתי שחקנית לפני שהוא היה במאי, זו עובדה", היא מבהירה, "הכרנו כשהוא ביים אותי ב'האסופית' בתיאטרון הספרייה, לפני 18 שנה. נישאנו לפני 16 שנה, ויש לנו בת (12) ובן (7). עבדנו יחד בשתי הפקות פרטיות, בפסטיבל תיאטרון קצר ובהצגה 'זרעים של שתיקה' בהבימה.

"וכשידעתי שהוא מגיע להבימה כמנהל האמנותי, מה יכולתי לעשות? אני ידעתי איך הוא מתנהל בעולם והוא יודע איך אני מתנהלת בעולם. היה ידוע שחצר ביזנטית לא תהיה. אף פעם לא נהגו בי כך ולא הורמתי מעם בשל קשריי, אפילו לא בשל כישוריי. סבלתי יותר מאשר קודמתי. לא נעים לי למנות את רשימת התפקידים שלא קיבלתי. אני יודעת שזה פגע בי, ואם תשאלי את קפטן, הוא יגיד אותו הדבר. בלא מעט מקומות וסיטואציות, גם אם התאמתי לתפקיד העדיפו לקחת מישהי אחרת. היו במאים אחרים שהחשיבו אותי לסוס טרויאני, היו שהתעסקו בניקיון כפיים, עד שהגיע איזשהו שלב שנקעה נפשנו. אני באמת מזמינה את מי שיש לו ספק לבוא לבדוק אותי בכל ערב על הבמה בשעה שמונה, כשכבים האורות באולם ונגמרות הפרוטקציות". 

והנה היום את משחקת בכמה הצגות במקביל, לא נראה שאת מקופחת. 

"אני אגלה לך סוד. הפטרון שלי בתיאטרון, האדם שפתח לי את הדלת ושהאמין בי כשהבימה היה סגור בפני הוא אודליה (פרידמן, המנכ"לית; מ"כ), לא קפטן. אתה צריך בחיים רק אחד שמאמין בך".

פרידמן היתה גם מי שתמכה במעוז לאורך תהליך הפרידה מקפטן. "כשהעומס איים להכריע אותי ודיברתי על זה עם אודליה, היא אמרה לי: 'אני אתן לך לבכות פעמיים ביום, רבע שעה הלוך להבימה באוטו ורבע שעה חזור. זהו. בשאר הזמן את תעבדי, תארגני את חייך ותבני את עתידך'". 

היום את מרגישה שאת עדיין צריכה להוכיח שאת מקבלת תפקידים בזכות ולא בחסד?

"כבר לא. כבר זמן מה שאני לא מרגישה ככה. יכולות לקרות סיטואציות שמעידות שהמצב הוא לפעמים עדיין כזה, אבל זה כבר לא עובר לי במחשבה. זה מטומטם כל כך, כל איש תיאטרון יידע להגיד לך שזה מגוחך".

ומה עם הטרדות מיניות שעלו לאחרונה לכותרות, גם את נתקלת בזה בתיאטרון?

"לא תלמדי אותי כאב, הטרדה או אונס", היא בוררת בקפידה את מילותיה ומבקשת שלא להרחיב, "אבל גם לא תדחפי אותי לרוץ עם עדר בשום צורה. אני מנסה לגדל את השורשים הכנים והחזקים שלי בכל יום כדי שאף אחד בעולם לא יטריד אותי מינית, נפשית, מקצועית, חברתית או כלכלית. הכל נובע מאותו מקום. אני עובדת על המקום הזה מכיוון שאני עברתי את כל סוגי המהויות של התנועות שקיימות היום. אין ספק שמה שקורה היום חשוב, לא הייתי רוצה שאף אחד, בין שזה גבר ובין שזו אישה, יסתובב בעולם בפחד מכל סוג שהוא, ואולי זה ייקח עוד כמה דורות להגיע לעמק השווה עד שכולנו נדע להבדיל בין חיזור לבין הטרדה". 

ויש גם תקרית אחת שהיא מתקשה לשכוח. זה קרה בתיאטרון חיפה לפני 20 שנה בהצגה "אותלו", שבה גילמה מעוז את דסדמונה לצד ג'וליאנו מר המנוח, שהיה אותלו. מעוז סיפרה אז כי נחבלה וספגה אלימות מצד הפרטנר שלה על הבמה, עד שהחליטה שההצגה לא חייבת להימשך.

"הגעתי השבוע להצגה ופרטנר שלי אמר לי: 'כל תל אביב מדברת על מרתה שלך'". "מי מפחד מווירג'יניה וולף" בהבימה // צילום: ז'ראר אלון

כשאני מבקשת ממנה בראייה לאחור לדבר על מה שהיה שם, היא משתתקת לרגע, מקפידה לשמור על כבודו של מר, ואז עונה בצמצום: "חוט השדרה שלי לא היה מיוצב. כשחקנית צעירה את מפחדת מהצל של עצמך, שהתפקיד יילקח ממך, שתיחשבי לפרובלמטית, אמרו לי את זה בפירוש: 'אל תעשי רעש'".

מה בדיוק היה שם, מנקודת מבטך?

"זה קרה כמה פעמים בכמה הצגות, וביום שהגבול נחצה מבחינתי, התקשרתי למנהלת ההצגה ואמרתי לה: 'אני לא משחקת יותר בהצגה הזאת'. בשלב מסוים הוציאו אותו והביאו לקאסט את יורם טולדנו ואמיר קריאף. רק כאשר הוא עזב, אני חזרתי להצגה".

מה חוויה כזאת עושה לשחקנית בתחילת הדרך?

"עושה רע מאוד. עדיין קשה לי לדבר על זה", היא נעצרת. "סבתא שלי תמיד אמרה: 'לא יעשו לך מצבה מזהב בתיאטרון', אבל יש באופי שלי משהו לוקלי מאוד, פטריוטי. כשאני במקום מסוים, אני מתייחסת אליו כאל בית. זה היה בית שאכזב לפרקים, אבל הוא גם בנה אותי. פרחתי שם מבחינה מקצועית. זו היתה המכורה שלי, התפוצצות ששנים חיכיתי לה". 

פגשת את ג'וליאנו אחרי?

"כן, נפגשנו והוא ביקש סליחה. סלחתי לו, אבל לא שכחתי". 

•  •  •

בעוד בתיאטרון היא מככבת, לא ראיתם אותה מספיק על המסך הקטן והגדול. היא שיחקה בסרט "הפורצת" של הגר בן־אשר ובסדרות "פלפלים צהובים" ו"משיח", ובקרוב ממש תצטרף לשלישיית מה קשור בסדרה מוקומנטרית שכתבה החבורה ומיועדת להוט. "זה טייק אוף על 'מחוברים', אני מחוברת שם לאסי וזה הולך להיות מצחיק מאוד. כשראיתי את זה על הנייר, ידעתי שזה שלי. זה כתוב גאוני. אני מגלמת פסיכולוגית, שוב (צוחקת). גם ב'פלפלים צהובים' וגם ב'זרים מושלמים' אני פסיכולוגית, אבל פה אני פסיכולוגית שמזדיינת (צוחקת). אני מאוד רוצה לעשות טלוויזיה וקולנוע.אני לא יודעת באמת איפה זה נתקע, אבל זה יבוא. לכל זמן ועת לכל חפץ".

כשאני שואלת אותה אם יש גם מחשבות על מה שעתיד לבוא במישור האישי, לאור הפרידה מקפטן ואם המילים "פרק ב'" כבר עברו במוחה, היא משיבה: "כרגע זה נראה לי מעבר להרי החושך, אבל אני בטוחה שהמצב הטבעי והבריא הוא שלא ירחק היום ותהיה לי אהבה". 

גם להתבגרות במקצוע הזה, שלא תמיד קלה כידוע, היא מחכה בסקרנות, לא חוששת מהעתיד לבוא: "אין לי שום בעיה להתבגר כשחקנית, התבגרות על הבמה נראית לי נהדרת, ואני מצפה וסקרנית לקראת התפקידים שיגיעו עם כל שנה שתתווסף לי".

אם תידרשי לעבור ניתוח פלסטי כזה או אחר, מהי עמדתך בנושא?

"באופן כללי לגבי ניתוחים פלסטיים, אם אצטרך אני בעד. אין לי שום בעיה עם זה. כל מה עושה למישהי טוב מקובל עלי". 

כאמור, בחמש השנים האחרונות התמודדה מעוז עם מכשול נוסף, שלא מוסיף למתח שקיים גם כך בעולם היצרי הזה - גופה פיתח את המחלה האוטואימונית "השימוטו", שלוותה בקשיים פיזיים ונפשיים. 

"המחשבה להפסיק לשחק לא עברה בי לרגע, כי אם אני לא אשחק אני כנראה אמות, ומחלה אוטואימונית מתפרצת בדרך כלל בגלל מצב נפשי. החיים שלי תמיד היו סוערים לכאן או לכאן, והתסמינים שלה הם השמנה קיצונית, חולשה קיצונית, נשירת שיער, מצבי רוח ובעיות הורמונליות. הטיפול הוא תרופתי, אבל מכיוון שאני אלרגית לרוב התרופות, אני נעזרת בצמחים ובדיקור. היום אני פחות או יותר מיוצבת, אבל יש דברים שעדיין לא נפטרתי מהם". 

אני מניחה שהעובדה שאת עובדת בתחום לא יציב בטח לא הוסיפה.

"ודאי שלא, אז מה? אני אלך לעבוד בבנק?"

Maya19.10@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו