"אני חולם כבר לשמוע את התקווה באבו דאבי אחרי שנזכה במדליית זהב"

כשאורן סמדג'ה חזר מאולימפיאדת ברצלונה, עטור תהילה ואוחז במדליית ארד, שאל אותו אביו מוריס, ממייסדי ענף הג'ודו בישראל, "למה רק ארד?"

"ברור שהוא היה גאה בי", אומר סמדג'ה, "אבל הוא גידל אותי להיות אלוף. כשחזרתי מאולימפיאדת ריו, לפני שנתיים, כמאמן הנבחרת, עם הארד של אֹורי ששון, אבא שוב שאל את אותה השאלה. גם לפני שבועיים, כשחזרנו מאליפות העולם באזרבייג'ן, הוא לא הבין איך לא לקחנו שום מדליה. היה מאוכזב".  

אם תשאלו את סמדג'ה איך הוא מרגיש, עם יד על הלב, הוא יודה שגם הוא שותף לתחושות של אביו. אחרי הכל, הוא גדל בדרום הקשוח, ולימדו אותו לשרוד ולתקוף, להיות דרוך בכל מצב בחיים, ולעולם לא להפסיק להאמין שהוא באמת הכי טוב בעולם.  

"ברור שבאליפות עולם שבה אנחנו לא זוכים בכלום, אני מאוכזב. אני מאוכזב מאורי ששון ומטל פליקר, אפילו שטל הגיע למקום החמישי בעולם. אני מאוכזב משגיא מוקי, מברוך שמאילוב ומפיטר פלצ'יק, למרות שהיה פצוע. מובן שלא השתמשנו בזה כתירוץ.

"ואני מאוכזב גם מעצמי. זה היה רגע כואב וקשה עבורי כמאמן. כאדם. אתה חושב שאני לא לוקח ללב? אני אדם מאוד רגיש.

"אחרי האליפות ערכתי עם הצוות המקצועי שלי כמה ישיבות, כדי להבין מה לא עבד. אנחנו תמיד מקבלים אחריות, ותהיה כאן הסקת מסקנות חסרת פשרות. באנו לתחרות הזאת עם ביטחון גבוה, אולי קצת גבוה מדי".

חטא היוהרה?

"אני לא חושב שהיינו יהירים, אבל יכול להיות שלא היינו מספיק חדים בפרטים הקטנים. גם אני עשיתי טעויות. יש כמה אלמנטים שנעלמו מהידיים שלי, תרגילים מסוימים שלא עבדתי עליהם לפני התחרות".

אליפות עולם בג'ודו בלי שום מדליה ישראלית - לא היית מגדיר אותה פשוט ככישלון? 

"אני בחיים לא אגדיר את הנבחרת שלי, או תחרות כזאת או אחרת, ככישלון. מי אמר שאנחנו כישלון? שמשה פונטי (יו"ר איגוד הג'ודו בישראל; ע"נ) צריך להתפטר? שאורן לא צריך לאמן יותר? אנשים שלא באו אפילו פעם אחת לאימון ג'ודו. הרי פרשן צריך להבין קודם כל מה הוא אומר. רוב התקשורת שמתעסקת בספורט לא מבינה בספורט. מי מהם מבין מה זה ג'ודו בכלל?"

אתה נשמע פגוע.

"ברור שזה פוגע. אין לי בעיה עם ביקורת עניינית, אבל כשקוטלים ככה את הספורטאים שלי ואותי, ואת כל האיגוד - זאת שמחה לאיד. לא כולם אוהבים אנשים מצליחנים.

"יש כתב אחד בעיתון גדול שרודף אחריי, מנסה להכפיש אותי בכל מקום, מנסה לפגוע במפעל חיי, מנסה לפגוע בספורטאים שלי. אז שהוא ימשיך לקשקש, ואני אמשיך לעשות ולהצליח. 

"יש לי בנבחרת אלוף אירופה (שגיא מוקי, שזכה במדליית זהב באליפות שהתקיימה השנה בישראל; ע"נ), מדליסט אולימפי (ששון), מדליסט מאליפות עולם ומאליפות אירופה (פליקר), ומדליסט מאליפות אירופה (פיטר פלצ'יק). האחרים מדורגים במקומות גבוהים וסופר־מוכשרים, וזכו באינספור מדליות בתחרויות חשובות. הכי קל אחרי תחרות לא מוצלחת אחת לרוץ ולזרוק עליהם מילים רעות". 

"כמה מדליות יש לג'ודו הישראלי באליפות עולם? שלוש בלבד. אחת שלי, מ־1995, שנייה של גולן פולק מ־2015, והשלישית של טל פליקר מ־2017. אז זה כישלון שלא זכינו הפעם בשום מדליה? 

"הבת הקטנה שלי, רותם, בת 11, התקשרה אלי אחרי שראתה כתבה על האליפות בערוץ 2 ושאלה אותי: 'אבא, מה קרה בעבודה שלך?' הרגעתי אותה והסברתי לה שלא קרה שום אסון, ושעד היום היו לנו רק שלוש מדליות באליפויות עולם. אני האחרון שינמיך ציפיות, וגם עכשיו אני מכריז שהיעד שלי הוא לזכות במדליות בכל תחרות". 

•  •  •

סמדג'ה לוגם מכוס המים שמונחת על שולחן העץ בסלון, שואף מעט אוויר וממשיך לירות.

"קח את אורי ששון. מדליסט אולימפי מריו. במשך שנתיים הוא היה גיבור. שלושה שבועות לפני אליפות העולם האחרונה הוא זכה במקום השני בתחרות גרנד פרי בזאגרב. למי הוא הפסיד? למי שזכה כעת באליפות העולם. 

"בגלל תחרות אחת לא טובה שחטו אותו. פתאום הוא כלום. פתאום המאמן שלו לא שווה, ופונטי לא שווה. מה זה? אנשים נפלו פה על הפרצוף. 

"קח את שגיא מוקי. כולם אמרו שהוא גמור. שהוא סוס מת. אבל אז הוא בא לפני חצי שנה לאליפות אירופה, כאן בישראל, ולקח את הזהב. זה היה הרגע המרגש ביותר בחיי, יותר מרגש מהארד שלי באולימפיאדה. ברגע הזכייה שלו בכיתי. ואז אמרו שהוא גיבור ומלך ישראל וג'ודוקא נפלא. 

"זה קורה רק במדינת ישראל. ברגע אחד מבטלים הכל. במעיכה אחת, בדריכה, במעידה אחת, מבטלים את כל מה שהשגת.

"ואני אומר לך: הג'ודו הוא תפארת הספורט בישראל. לא סתם אנחנו ממקדים תשומת לב, וראש הממשלה נתניהו מתעניין בנו, והשרה מירי רגב רוצה לבוא איתנו עכשיו לאבו דאבי. זה קורה כי אנחנו חזקים והישגיים ומצליחים, ויש לנו דרך. 

"ספורטאים אמיתיים נמדדים לאורך תקופה, לא על פי אליפות כזאת או אחרת. תקרא לי דון קישוט. תקרא לי פנטזיונר. אבל אני מאמין בבחורים המדהימים שלי. אני רוצה עוד מדליות אולימפיות, לשם אני מכוון.

"אחרי שחזרנו מבאקו היו לי שיחות עם החניכים שלי. דיברנו על מה שקרה, וידענו שהתקשורת לא תפרגן. אמרתי להם: ככל שאתה נמצא יותר גבוה - ככה התחת שלך יותר חשוף. 

"התקשורת אוהבת לנפח דברים. כמו שהיא מנפחת הצלחות והישגים, היא מנפחת אכזבות. וזה שמור לנו, למדינת ישראל. הפרופורציות כאן ממש ממש ממש לא נכונות.

"אני רוצה לשאול אותך שוב: כמה מדליות אולימפיות יש למדינת ישראל? תשע. כמה מהן הושגו בג'ודו? חמש. אז אתה מבין לבד למה הג'ודו נחשב לכזה סיפור הצלחה כאן". 

•  •  •

סמדג'ה (48) הוא היחיד בישראל שזכה במדליה אולימפית הן כספורטאי והן כמאמן (עם חניכו אורי ששון). בסוף השבוע הבא הוא מתכוון להסתער עם חניכיו על הגרנד סלאם היוקרתי והכל כך מדובר באבו דאבי, בקצה המפרץ הפרסי. הפעם - עם דגל ישראל.

"לפני שנתיים לא אפשרו לנו להשתתף בתחרות באבו דאבי עם הדגל, ונאלצנו להשתתף תחת הדגל של איגוד הג'ודו העולמי. גם על זה ירדו עלינו רצח. התקשורת קטלה אותנו, אמרו שאנחנו סמרטוטים שהסכמנו להופיע שם בלי הדגל ובלי ההמנון. שאנחנו לא ראויים, מנותקים. ספגנו איומים וקללות והכפשות ונאצות מאנשים כאן בישראל.

"אבל התעקשנו להופיע, למרות כל הפחדים והאבטחה, כי אנחנו מקצוענים, וידענו שזאת תחרות חשובה בדירוג העולמי ובהשגת הקריטריונים לאולימפיאדה. 

"עכשיו אני חולם כבר שינגנו שם את 'התקווה', אחרי מדליית זהב שלנו. כשטל פליקר זכה שם בזהב, הוא נאלץ לשיר את 'התקווה' בעצמו, כשבאולם ניגנו את ההמנון של איגוד הג'ודו העולמי. זה לא יקרה יותר, כי יו"ר האיגוד הטיל וטו על כל תחרות שלא יכניסו אותנו אליה. אז גם בקרב הזה ניצחנו".

עם נבחרת הג'ודו. מימין: פיטר פלצ'יק, טוהר בוטבול, טל פליקר, אורי ששון, סמדג'ה, שגיא מוקי, ברוך שמאילוב ולי קוכמן. "תקרא לי דון קישוט ופנטזיונר, אבל אני מאמין בבחורים המדהימים שלי" // צילומים: אפרת אשל

שישה ג'ודאים יופיעו בתחרות באבו דאבי: ששון, מוקי, פלצ'יק, שמאילוב, טוהר בוטבול ולי קוכמן. טל פליקר זקוק למנוחה ולא יתחרה. סמדג'ה אומר שהיעד שלו הוא לפחות שלוש מדליות. הוא רוצה גם זהב.

"אני יודע שבניתי נבחרת סופר־חזקה, שנמצאת במצב הרבה יותר טוב ממה שהיה לי שנתיים לפני האולימפיאדה בריו. יש לי מתמודדים נהדרים בכל משקל, והשאיפה היא שהם יהיו הכי טובים בתחרויות המטרה - כדי שיהיו מדורגים באולימפיאדה (בין שמונת הראשונים בעולם, מה שמקל את ההגרלה באולימפיאדה; ע"נ).

ההתעמלות האמנותית גנבה לכם לאחרונה את כל התהילה. כולם מדברים רק על לינוי אשרם.

"לינוי אשרם היא ספורטאית נדירה. בכלל, כל מדליה של ספורטאי ישראלי, באולימפיאדה, באליפות עולם, או באליפות אירופה, היא נס.

"אבל לא יעזור כלום, הג'ודו הוא הענף המוביל בישראל. זה לא קורה סתם. אני שומע הרבה שאנחנו מדינה קטנה ושאין לנו מספיק ספורטאים. ואני אומר - קאט דה בולשיט! (דופק בידיו על השולחן). כדי להגיע להישגים צריך לעבוד. אני מאמין גדול בעבודה קשה. אין הוקוס פוקוס.

"לכן נבחרת הג'ודו מתאמנת בכל יום, פעמיים ביום, יחד. כל חברי הנבחרת נמצאים יחד בקביעות, הם ממש חיים בווינגייט. אוכלים וישנים ונושמים אחד עם השני - הבוגרים, הקדטים והג'וניורים. 100 ספורטאים שמתאמנים באותו אולם.

"אני וצוות המאמנים הנהדר שלי רואים אותם מדי יום. עוקבים מקרוב אחרי ההתפתחות של כל אחד ואחד, חושבים כל הזמן מה צריך לשפר, איך אפשר להתקדם, מה עוד צריך לעשות כדי להצמיח את האלופים הבאים.

"בכדורגל זה לא ככה. שם נפגשים רק לפני משחקים. ואני אומר לך שאם הנבחרת שלי היתה מתכנסת רק לפני תחרויות, לא היינו מגיעים להישגים הגדולים שלנו. חד וחלק.

"אני חי איתם. יודע הכל על הספורטאים שלי. על החברֹות שלהם, הפרידות, הנשים, האוכל. אנחנו מדברים על הכל, הם משתפים אותי בחיים האישיים שלהם, במכאובים ובשמחות. אני נושם אותם יום־יום. הם פייטרים, הם כמו כרישים שבאים לטרוף, ואני איתם עד הסוף".

•  •  •

והוא גם לוקח ללב כל הפסד שלהם, כל מעידה. "בריו הייתי על הקרשים אחרי ששגיא וגולן הפסידו ולא זכו במדליות. ידעתי שאורי הוא התקווה האחרונה שלי. כל כך רציתי שחניך שלי יזכה במדליה, כמו שאני זכיתי כספורטאי.

"נשארו לי אז ארבעה ימים עד לתחרות של אורי. לא רציתי לדבר עם אף אחד, לא היה לי תיאבון, הייתי פשוט בדיכאון. יומיים הייתי עם עצמי, לא נתתי לאחרים לראות עד כמה אני מרוסק מבפנים. אבל אז קמתי והסתערתי מחדש. ידעתי שאני חייב לשנות אווירה, כדי שאורי יתנתק מכל ההרגשה הלא טובה בנבחרת.

"שלחנו את שגיא וגולן בחזרה לישראל והעברתי את אורי לחדר אחר, כדי שיהיה לבד ויתרכז בתחרות של חייו. שנעשה הכל כדי שהוא יביא מדליה.

"כשהוא זכה בארד לא היה מאושר ממני. הוא הציג ג'ודו מעולה ועמד בכל הלחץ הזה".

באליפות העולם באזרבייג'ן נכנסת לדיכאון כשלא זכינו במדליות?

"לא. מטרת העל שלי נותרה מדליות באולימפיאדת טוקיו. לשם אנחנו מכוונים, והכי גבוה שאפשר. אני רוצה לשמוע שם את 'התקווה', כי אני מת על המדינה שלנו ואני הכי גאה בעולם לאמן את נבחרת הג'ודו.

"תראה לי מאמנים אחרים בספורט הישראלי שיגידו לך דברים כאלה. אם ספורטאי שלהם לא מצליח - יגידו לך, 'אבל הוא עשה שיא ישראלי, הוא עשה שיא אישי'. אצלי אין דבר כזה".

מה היית מתקן בספורט הישראלי?

"הספורט כאן טבוע בהרבה פוליטיקה רעה, וזה דורש שינוי מהיסוד. צריך להתחיל מלמטה, בצורה סדורה ומובנית. להכניס את כל ענפי הספורט למערכת החינוך, למערך השיעורים. כמו שלומדים תנ"ך, מתמטיקה ואנגלית, שיהיו שיעורים מובנים בג'ודו, בהתעמלות, בשיט, בשחייה, באתלטיקה. למה ילד מגיע אלי רק אחרי חוג, או אחרי המתנ"ס השכונתי? 

"צריך כאן ראייה מערכתית. לטפח מגיל צעיר את הכישרונות הבולטים, ולהעמיד לרשותם תנאים נאותים להצליח. אם זה בתקציבים, בציוד. לא רק 'קחו איזה אולם ותתאמנו בו'.

"הקדטים, הג'וניורים, רבים מהם נופלים בדרך, כי להורים שלהם אין יותר כסף להחזיק אותם ואין להם תנאי אימון טובים. אם הם איכשהו צלחו את זה - מגיע הצבא. ואז, מתוך 200 ספורטאים, רק 20 או 30 מקבלים מעמד של ספורטאי מצטיין, ואוטומטית, 170 ספורטאים בכל מחזור גיוס הולכים הביתה. פורשים.

"ככה אנחנו מפספסים כישרונות על. זאת בעיה קשה, שצריך להתמודד איתה פעם אחת ולתמיד. לשנות מהיסוד. לתת ליותר צעירים מעמד של ספורטאי מצטיין, כי אחרת מפסידים מצוינים בדרך.

"אני חושב גם שצריך למנות מאמנים ישראלים לנבחרות הספורט השונות. חובה שיהיה מאמן ישראלי, שמכיר מקרוב את המערכות ואת הספורטאים, לא צריך לחפש מאמן מעבר לים. יש לנו כאן הכל, לנגד עינינו. אם זה לא יקרה, נהיה תמיד בנויים על הבלחה של ספורטאי בודד כזה או אחר. כאחד שלא מתפשר על כלום, אני חושב שזאת החמצה נוראית".

דווקא נראה שאנדי הרצוג עושה חיל בנבחרת ישראל בכדורגל.

"ראשית, אני מפרגן לו. אבל אני עדיין חושב שצריך לטפח את המאמנים הישראלים, בעיקר במקצועות האולימפיים. הם מכירים הכי טוב את המנטליות של הספורטאי הישראלי. אגב, המאמנים הישראלים הם אלה שהביאו את המדליות האולימפיות".

זאת לא החמצה שספורטאי גדול כמו אריק זאבי לא נמצא במערכת? אמרו שאתה היית מעורב בפיטורים שלו מאימון נבחרת הקדטים.

"אריק לא הסתדר עם המערכת. אני לא מפטר מאמנים, ואני לא הייתי המעסיק של אריק. אני רק מאמן הנבחרת. נכון שאני יודע מלמטה עד למעלה מה קורה. לפי הבנתי, האיגוד נתן לו את כל האפשרויות להיות במערכת, והוא לא הסתדר איתו. 

"אין לי מילה אחת רעה להגיד על אריק. הוא היה ספורטאי ענק שתרם המון לספורט הישראלי, ובטח אחד הגדולים". 

אתם מסוכסכים?

"אין לנו קשר כרגע, אבל זה לא שהיינו נשואים והתגרשנו. עשו מכל הסיפור הזה טררם גדול, שיצא לא נכון בתקשורת. אותו כתב שדיברתי עליו סחט את זה בצורה מאוד מכוונת, ולדעתי הוא עשה נזק גדול לאריק".

גם יעל ארד לא נמצאת במערכת.

"יעל ניסתה בעבר להיות מאמנת והחליטה שהיא לא רוצה. בכלל, לא כל מדליסט אולימפי או ספורטאי רוצה לאמן ויכול לאמן. אני יודע רק דבר אחד: שאני נותן את כל כולי למערכת, מקריב מחיי האישיים. התמניתי למאמן הנבחרת לפני שמונה שנים, אחרי שהאיגוד עבר פירוק. בניתי הכל מחדש, ובקדנציה הראשונה שלי היתה לי הצלחה מוחלטת. עקפתי את כל המאמנים שלי, עם מדליות בכל האליפויות. 

"אז עשיתי מדליה אולימפית כמאמן, בלי אריק, ועשו טררם גדול מהסיפור איתו. על מה ולמה? אני רוצה להמשיך בדרך שלי, עם חידודים, ומי שלא רוצה - לא צריך. מי שרוצה - תתיישר לפי המערכת". 

•  •  •

סמדג'ה גדל באופקים, חמישי בין שישה ילדים. "כל מי שאני, זה רק בזכות ההורים שלי. זרקו אותם במעברות, הם עברו קשיים בתחילת הדרך, אבל לא עניין אותם קיפוח ופריפריה, אלא המשפחה וחינוך הילדים.

"גדלתי עם שלושה אחים בחדר של מטר וחצי, שישה ילדים בבית עם שני הורים. בגיל 4 דפקו אצלנו שוטרים בדלת, כשההורים שלי לא היו בבית. הם באו להודיע שאחי חגי עבר תאונת דרכים קשה.

"הוא היה אז בן 17, ונשאר משותק בחלק הגוף התחתון, ישב בכיסא גלגלים. לפני ארבע שנים הוא נפטר. נכנסתי מזה לטראומה, שגרמה לי גמגום. זה פגע בביטחון העצמי שלי, אבל תמיד היה לי את עצמי ואת הג'ודו שלי, וזה עזר לי המון. היתה לי קלינאית תקשורת, והיא עבדה איתי הרבה, עד שבגיל 17-16 זה הסתדר לי והפסקתי לגמגם. 

"בשכונה שלי הייתי הכל. הייתי טרזן, הייתי ברוס לי, הייתי סופרמן וסטיב אוסטין. מבחינתי, גדלתי בשכונת פאר. שיחקתי עם בילבי והיידי בת ההרים, גרתי בבית קטן בערבה, אכלתי מהתרד של פופאי, קשרתי דלתות של שכנים, עברתי את כל המלחמות בין שכונת דדו לשכונת יוני. 

"אספתי יותר מ־1,000 גולות ו־300 אלף גוגואים, שיחקתי סטנגה, דג מלוח, מחבואים. כדי להצליח בג'ודו נסעתי באוטובוסים מאופקים לבאר שבע, מבאר שבע לתל אביב, מתל אביב לנתניה, ומשם לווינגייט. הייתי חוזר לבאר שבע ב־12 בלילה, אבא שלי היה מחכה לי בתחנה המרכזית כדי לקחת אותי הביתה. ואת כל זה שרדתי.

"הייתי הילד הזה, ההיפראקטיבי, שלא מסוגל לשבת על התחת, אבל מי חשב אז על ריטלין. מגיל 3 וחצי הוצאתי את כל האנרגיה שלי בג'ודו. עד גיל 13 גם ניגנתי בפסנתר, בתופים ובחצוצרה בתזמורת בית הספר. אבל הג'ודו תמיד היה מעל הכל. בזכותו חוויתי כל כך הרבה רגעים יפים בחיים שלי.

"היום יש לי שלושה ילדים היפראקטיביים, ויחד איתי, אנחנו ארבעה כאלה בבית אחד. ליאת צריכה לעבוד לא מעט כדי שהבית יתאזן (צוחק). אבל אני רואה בזה מתנה וחיים, והיא בטח לא היתה רוצה לראות בעל עייף וחסר חיים".

"פעם, טיול ג'יפים במדבר היה ממלא אותי. עכשיו אני רובץ שעות על הספה מול הטלוויזיה, רואה סדרות בלופ". סמדג'ה // צילום: אפרת אשל

ליאת (45) היתה סרן בצבא, קצינת נפגעים, והיום היא חובשת בכירה במד"א, עוסקת בהדרכה ובפרויקטים שונים, "אבל בעיקר מנהלת בית סופר אקטיבי". הם הורים לשלושה - עומר (19), לוחם בגולני, רום (16) ורותם (בת 11).

"עומר ניסה ג'ודו בעבר והחליט שלא מתאים לו. רום הוא ג'ודוקא צעיר שמתחנך בפנימיית המחוננים בווינגייט, הוא זכה בעבר באליפויות ג'ודו, וממשיך להתקדם. אימנתי אותו היום, זאת ממש חוויה עבורי. רותם מאוד חזקה בג'ודו, כרגע מקום שני בארץ לבני 11-10, ומאוד אוהבת את זה ומשקיעה.

"הקרבתי הרבה בשביל הג'ודו, גם המשפחה שלי הקריבה. במצטבר, אני נמצא בחו"ל שבעה חודשים בשנה - והכל נופל על ליאת. היא אשת חיל".

•  •  •

אנחנו נפגשים בבית המטופח שלו במושב גנות הדר שבשרון בשעת צהריים, בין שני האימונים היומיים שלו עם הנבחרת. שני כלבי הפקינז שלו, אמה וניל, שוכבים לצידו.

"אין לי רגע אחד בלי לעשות משהו", אומר סמדג'ה. "אני מתחיל יום ב־6 בבוקר, שותה קפה, אוכל ארוחת בוקר קלה ונוסע לווינגייט לאימון הבוקר, שמוקדש בדרך כלל לאימון כוח. יש לנו בנבחרת גם פסיכולוג ספורט, תזונאי ופיזיותרפיסטים מעולים, כולם הכי מסורים שיש.

"בצהריים אני אוכל בווינגייט, לפעמים חוזר הביתה לכמה שעות. ב־16:00 כבר יש לנו עוד אימון, הפעם עם קרבות ותרגילים ותדרוכים טקטיים, כל מה שצריך. אין קיצורי דרך, אין פשרות, אין הנחות".

בשבועות הקרובים הוא יסיים תואר ראשון בניהול ספורט במכללת וינגייט. "אני מאוד אוהב ללמוד. אני לא יודע הכל, אני לא מושלם. בשנים האחרונות טסתי כמה פעמים למחנות אימון של נבחרות זרות, ב־2013 הייתי במונגוליה, ב־2015 בקוריאה, ולפני אולימפיאדת ריו נסעתי למחנה אימון של נבחרת רוסיה, שהתקיים בסוצ'י. למדתי שיטות אימון, מה הם עושים באימונים, ולקחתי משם את מה שצריך לנבחרת שלנו.

"מצד שני, מגיעים לישראל ג'ודאים מכל העולם, להתאמן איתנו. יודעים שיש לנו נבחרת חזקה".

חוץ מהאימונים בג'ודו, מחזיק סמדג'ה גם מרכז ג'ודו משלו באבן יהודה. הביתה הוא חוזר ב־9 בערב, "עייף, אבל מאושר שיש לי הזכות להיות בעשייה כזאת למען המדינה. מרגיש בר מזל ממש".

בסופי שבוע הוא נרגע בבית. לפני שהתמנה למאמן הנבחרת היה לוקח את הג'יפ, מעמיס את הילדים ("ליאת פחות מתחברת לזה"), עם אוהל וערכת קפה, והולך להיזרק איתם במדבר. "זה היה ממלא אותי. עכשיו אני רובץ שעות על הספה בבית מול הטלוויזיה, רואה סדרות בלופ. 'בית הקלפים', 'פאודה', 'שובר שורות'. אנחנו גם מארחים המון חברים. עושים קבוע על האש, וממש כיף פה".

רותם חוזרת מבית הספר ומחבקת את אביה בחום. "אני מתה על ג'ודו", היא אומרת בעיניים נוצצות. "מגיל 3 אני מתאמנת במרכז של אבא באבן יהודה, גם היום יש לי אימון".

ותהיי כמוהו? תצליחי כמוהו?

"לא. אני אהיה יותר טובה ממנו".

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו