שני ז'אנרים שונים מתערבבים זה בזה בספרה החדש של שהרה בלאו. האחד - ז'אנר פסיכולוגי־בלשי שמתאפיין בסגנון אפל שמציג עולם מעוות ונשמות מעונות. השני - ז'אנר הצ'יק־ליט, שמתאפיין בעיסוק בנשיות תוך כדי שימוש בהומור קליל. כל אחד מהם לא רע בפני עצמו, אבל השילוב בין שניהם תמוה, שלא לומר מוזר.
במרכז העלילה שילה, בת 41, רווקה ללא ילדים, שמסתבכת בפרשיית רצח. אחת־אחת נרצחות בצורה מזוויעה חברות עבר שלה, שיחד היוו חבורה באוניברסיטה שחרטה על דגלה נון־קונפורמיזם, בעיקר בפן המגדרי. הן נשבעו זו לזו שלא יהיו רעיות, ובעיקר לא יהפכו לאימהות - שתי שבועות לא פשוטות כשמדובר בחברה הישראלית מעודדת הילודה ובעיקר בחברה הדתית שממנה הן באו. החברות נפוצו לכל עבר. היחידה שנישאה והביאה ילדים - נענשה על כך קשות. היא התאבדה, תוך כדי שהיא מנסה ליטול את חייהן של בנותיה אתה.
אל שילה מגיע בלש צעיר בשם מיכה כדי לפתור את תעלומת הרצח - מי הוא הרוצח הסדרתי שדואג למחוק כל זכר לחבורה הזו? שילה מחדשת קשרים עם מי שנותר מבנות החבורה, ובתוך כך חווה בעצמה אירועים מזעזעים, כשחברותיה נמצאות רצוחות שעות אחרי שפגשה בהן. בד בבד, בקווים מקבילים, מנהלת שילה חיים אישיים סוערים. היא שוכבת עם הבלש החתיך והצעיר ממנה, מפלרטטת עם האקס שלה, ובעיקר שרויה בהתעסקות בלתי פוסקת בנראות שלה, ברווקות המאוחרת שלה ובבחירתה באל־הורות. החלק הזה של הספר מזכיר מאוד ספרים מז'אנר הצ'יק־ליט. יוצא הדופן היחיד הוא שהגיבורה אינה רוצה ילדים באופן מפורש ומכוון (אם כי גם אי־רצון זה מתערער עם הזמן).
החלק האחר - המעניין והמשמעותי יותר - הוא החלק שבו מציגה בלאו את מורכבות החיים באמצעות הגיבורה שלה וכמה מגיבורי המשנה. אם החלק הזה היה עומד לבדו, באופן שהיה יכול לאפשר לבלאו לפתח אותו ולחפור בנפש הדמויות - התוצאה היתה מותחן פסיכולוגי מעולה. אך מאחר שבלאו מתעקשת לשלב בספרה גם מוטיבים קלילים־מבדרים, הדבר אינו קורה, וחבל.
כריכת הספר (זמורה ביתן)
את חוסר ההתאמה בין שני הסגנונות אפשר לראות למשל בקטע הבא - שילה מפחדת שגם היא תירצח, ולמרות זאת, לאיום אין ביטוי אמין בספר: "אבל המחשבה שאשב עכשיו בבית, בכורסה, כשאני בוהה בתמונתה של בעלת האוב, מחכה שהדלת תיפתח בשקט ומישהו (יכול להיות שזה מישהו מוכר?) יקשור אותי (יכול להיות שהם קושרים חזק?) לכיסא, ואז ידביק לי בובה לקצות האצבעות, גם המחשבה הזו לא מוצאת חן בעיני". האם אכן מחשבות בסגנון זה הן־הן המחשבות שעולות במוחו של אדם שעלול להירצח בכל רגע, והאם תיאור כמו "המחשבה הזו לא מוצאת חן בעיני" מתאר אל־נכון את פחדיו העמוקים של אדם כזה?
החוזק של הספר טמון בתרומה שהוא מעניק לשיח החברתי־תרבותי על אל־הורות. את השיח הזה החלה ומובילה ד"ר אורנה דונת, שחקרה את נושא האל־הורות (וגם את החרטה על הורות). תובנותיה של דונת מהדהדות ב"האחרות" של בלאו. אנשים שבוחרים לא להביא ילדים בישראל נחשבים למוקצים, יוצאי דופן. בעיקר נכון הדבר בחברה הדתית, כמובן, שמצוות פרו ורבו היא אחת מהמצוות העיקריות שמנחות אותה. זו כנראה גם הסיבה שבלאו, שבאה מהמגזר הדתי ומגדירה עצמה "דתייה לייט", בחרה לייחס לגיבורה שלה ולחברותיה לא רק את הבחירה באל־הורות, אלא גם את האידיאולוגיה שמגבה אותה. הגיבורה ואחת מהחברות אף מגדילות לעשות ועורכות מחקר בנושא, שטוען שנשים חזקות שבחרו שלא להיות אימהות מופיעות כבר במקרא, ודווקא אלו הגיעו רחוק.
המניע המרכזי של הצעירות הללו, שהופכות ברבות השנים למבוגרות יותר, הוא להיות "אחרות", כשם הספר. מניע בהחלט מובן כשמדובר בנשים צעירות בתקופה המורטורית שלהן, אך קצת חורק, ונדמה כאינפנטילי, כשהן מתבגרות. זה עניין אחד להחליט, כאדם עצמאי ובוגר, שאינך רוצה ילדים, אבל זה עניין אחר לגמרי להחליט על כך בגיל צעיר, כחלק מהחלטה של חבורה, ובלי ספק בנוכחות לחץ קבוצתי, ולדבוק בכך שנים. ואכן נראה כי שילה אינה שלמה עם החלטתה. רגע לפני שיהיה מאוחר מדי היא מחכה־לא מחכה לדימום החודשי, ושמחה, אך גם מתאכזבת, כשהוא מגיע. מדוע חיכתה עד כה? ומה עבר בראשן של האחרות כשנדרשו להתמודד עם תוצאות ההחלטה הקדומה שלהן? ההיברידיות של הספר והיעדר הנמקה פסיכולוגית משכנעת להתנהגות הדמויות משאירים אותנו עם שאלות פתוחות.
האחרות / שהרה בלאו; זמורה ביתן, 223 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו