בשעתיים הראשונות שלו, מותחן הפשע הנוסטלגי והאפל "זמנים קשוחים באל רויאל" מגיש לצופיו דמויות מסתוריות, תפניות עלילתיות חדות, דיאלוגים כתובים היטב ואתנחתות מוזיקליות מגניבות, תוך שהוא יוצר תחושה שהוא שומר את הבומבה הגדולה ביותר לסוף. אלא שאז מגיעות 20 הדקות האחרונות, ומחרבות את הכל.
טוב, אולי "מחרבות" זו מילה קצת חזקה מדי. אבל איך שלא תסתכלו על זה, הגראנד־פינאלה של "זמנים קשוחים" היא אכזבה גדולה שמורידה את הסרט במקום להרים אותו, וכתוצאה מכך, כל העבודה הסבלנית שבוצעה עד לאותה נקודה בידי התסריטאי־במאי דרו גודאר ("בקתת הפחד") יורדת לטמיון, והקהל נותר עם סופלה קולנועי שקורס לתוך עצמו.
העלילה המפותלת מתרחשת לקראת סוף שנות ה־60 ומתחקה אחר ארבעה זרים שמבצעים צ'ק־אין ב"אל רויאל", מלון דרכים שידע ימים יפים יותר. ג'ון האם מגלם איש מכירות גזען, ג'ף ברידג'ס מגלם כומר שכחן, דקוטה ג'ונסון מגלמת היפית עצבנית, ואילו סינתיה אריבו, שחקנית תיאטרון שזו הבכורה הקולנועית שלה, מגלמת אישה שחורה ששומרת את מחשבותיה לעצמה. העניין הוא שאף אחד מהארבעה אינו מי שהוא אומר שהוא, ועד מהרה מסתבר שגם לפקיד הקבלה הישנוני (לואיס פולמן) יש כמה סודות מטרידים.
גודאר מפליא להציג את דמויותיו, והאופן שבו הוא חושף בהדרגה את הקלפים מייצר שלל סצנות מוצלחות. המלון עצמו מתברר כדמות בפני עצמה, ואילו התסריט הלא לינארי (ששואב השראה ברורה מ"ספרות זולה" ומ"ארבעה חדרים") מחולק לפרקים, קופץ קדימה ואחורה בזמן, ומציג אירועים מסוימים מכמה נקודות מבט.
במילים אחרות, "זמנים קשוחים" אינו מתקשה למשוך את הצופים אל תוכו ולערב אותם בברדק הלא ממש ברור שהולך ונבנה על המסך, ובזמן שכל אחת מהדמויות חושפת את האג'נדה האמיתית שלה, חלק לא מבוטל מהכיף מגיע מהניסיון לנחש לאן גודאר מתכנן לקחת אותנו.
אבל כאמור, המקום שאליו לוקח אותנו גודאר אינו המקום שאליו קיווינו להגיע. גם בגלל שכריס המסוורת', שחקן שאני מחבב בדרך כלל, מגיח לפתע בתפקיד שטני שגדול עליו בשתי מידות לפחות. אבל גם, ובעיקר, מפני שגודאר מתעלם מאחד החוקים החשובים ביותר בעסקי השעשועים: צריך לסיים בשיא.
"זמנים קשוחים באל רויאל", ארה"ב 2018
ציון: 7
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו