מעולם לא דיברתי על זה וגם כאן לא ארחיב, אבל הייתה לי "אהבה אסורה". כלומר, אחת כזאת שעושה לי טוב, אך אם היא תתגלה זה יהיה נורא. אז שמרנו עליה בסוד, ויתרנו על לצאת לברים ועל ארוחות משפחתיות, ויתרנו על תמונות דביקות, על טיולים ועל נסיעות. אבל לא היה חסר לנו כלום, התפוצצנו מאושר בבית מול הטלוויזיה.
אחרי כמה חודשים הרגשנו שאלוהים ברא אותנו זה לזו, שאנחנו רוצים לחיות ולמות יחד, וכוסאומו כולם - אנחנו לא מפחדים יותר. אז סיפרנו. קצת. התגובות שברו אותנו, כולם סביבנו התרסקו מהקשר הזה, גרמנו כל כך הרבה כאב וצער עד שלא יכולנו להמשיך. העדפנו להיות אומללים בעצמנו מאשר לאמלל אחרים.
אז נפרדנו, ושם למדתי אומללות מהי. תהומות הכאב זכורות לי עד היום על אף שכאב זה דבר ששוכחים. הריקנות, העצבות, הכאב בחזה - פיזית. זה היה כמו שמתארים בספרים, כאילו קרעו ממני חלק. החלק שאחראי על השקט, על החיוך, על האור בעיניים והדם שפועם בוורידים. במשך שנה התאבלתי כמו על מת, ולקח לי שנים עד שהתאוששתי. קראתי איפשהו שאם יש לך מזל, אתה חווה אהבה אמיתית פעם בחיים. אז קיבלתי על עצמי שמעתה והלאה הכל יהיה פשרה, והתנחמתי בזה שזכיתי - פעם אחת הייתה לי אהבה.
כשחתונתם של לוסי אהריש וצחי הלוי חשפה שנים של זוגיות בהסתרה, ידעתי בדיוק מה הם מרגישים, איך נראו השיחות שלהם, הקשיים, הפחדים. כאילו אני מבינה בדיוק כמה עמוקה צריכה להיות אהבה כדי שהיא תתעלה על כל יתר השיקולים.
בחרו לא לרצות אחרים. אהריש והלוי בחתונתם
שאלתי את עצמי מי מאיתנו בחר נכון יותר? אני שוויתרתי על האושר הפרטי שלי עבור משהו גדול ממני, או לוסי וצחי שזכרו שאנחנו מקבלים הזדמנות אחת על פני כדור הארץ, ושחבל לבזבז אותה בלרצות אחרים.
זו דילמה מהותית, ומהירות התגובה שבה כולם קבעו מה נכון מוכיחה לי שלא הקדישו לזה מחשבה רצינית. זה נורא פופולארי היום "לתת לאהבה לנצח", לומר שכל אחד יעשה מה שטוב לו, ולהיגעל מתכתיבים. על אף שזה לא כזה פשוט, לא כזה טריוויאלי, ויש לזה מחירים. באותה מידה, בצד השני, אנשים מעזים לחשוב שאמונתם מחייבת גם את הזולת, שיש להם את הזכות לדרוך על זוג אוהבים, או להתערב בחיים של אחרים.
אני חילונית ששומרת בקנאות על המרכיב היהודי בזהות שלה - אבל זו הבחירה שלי. אף אחד לא מוזמן לחוות עליה דעה ואני לא מוצאת שום זכות לחוות דעה על בחירה של אחרים.
ואם יש ביניכם כאלה שמתלבטים, שנמצאים באותה הדילמה שפקדה אותי לפני שנים, אוכל רק להעיד שהיו שווים לי הייסורים. היום אני מאושרת מאי פעם, כאילו היקום גמל לי על שעמדתי במבחן ודאג שתהיה לי, לפנים משורת הדין, אהבה שנייה בחיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו