ההשוואה בין שיעורי המס במדינות שונות בעייתית מאוד ורבים מטעים בשימוש בהשוואות אלה. כך למשל, במדינות רבות מונהגת פנסיה ממלכתית ולכן גביית המס כוללת את גביית הפנסיה, שלא כמו בישראל.
כמו כן, כל השוואה של מס ההכנסה בין המדינות במנותק מ"הביטוח הלאומי" וממס הבריאות, חוטאת למטרה. למעשה "הביטוח הלאומי" בישראל גובה מס לכל דבר ועניין בארץ. הטעיה נוספת היא השוואה תעריפית של המס בין המדינות. דהיינו, השוואה בין תעריפי המס השולי.
אפילו בהשוואה של סך גביית המסים - ישירים ועקיפים, כולל אגרות וכל הכנסה שהיא שמקורה באזרחי המדינה - יש בעיה מובנית.
יש מדינות עשירות במשאבי טבע ואחרות שכמעט אין בהן כאלה; יש מדינות שמציעות מגוון שירותים חיוניים לאזרחים שאחרות אינן מציעות, ויש גם "הון שחור", שמטה כל נתון מסוג זה.
אך ראוי לעקוב בכל מדינה אחר שיעורי המס שהיא גובה לאורך השנים. המדינה עסוקה בגביית מסים והאזרחים אמורים להיות עסוקים בהשמת גבול לכך. כי שום שר, בארץ או בעולם, לא מציע לצמצם את סמכויותיו ולקצץ בתקציב משרדו. זהו בהחלט התפקיד שלנו.
הוויכוח האידיאולוגי על תפיסות חברתיות מתמצה בדיוק בנתונים החשובים הללו על שיעורי הגבייה ואופן חלוקת נטל המס.
אנחנו יכולים להתווכח בלי סוף על הצורך של המדינה לממן שירותים חברתיים וקצבאות שונות, אך כשהוויכוח הזה נעשה במנותק מההסכמה על שיעורי המס ומדיניות גביית המס, הוא ויכוח חסר משמעות. כל מי שטוען שיש עוד מקום להעלאת מסים צריך להתייחס לנתון שלפיו 20% מהאוכלוסייה אחראים ליותר מ־%80 מסך גביית המס הישיר.
בצרפת, הנשיא הקודם פרנסואה הולנד נבחר לאור ההבטחה לשינוי מדיניות המס, ובעיקר כיוון להעלאת שיעור המס לעשירים ליותר מ־70% מס שולי. התוכנית שלו כמובן לא הצליחה. תכנון המס זמין לעשירים והם לא מהססים לעבור בין מדינות לפי אותן שיקולים. אתגר נוסף שיש למדינות רבות, ואנחנו בתוכן, הוא גביית מס אמת מכלל האזרחים.
