במארס 2008 עמדה אנגלה מרקל על במת הנואמים בכנסת והשמיעה התחייבות חד־משמעית: זכות קיומה של ישראל וביטחונה הם חלק מהאינטרס הלאומי העליון של גרמניה. זו לא היתה הפעם הראשונה שהקנצלרית השמיעה מחויבות זו, אך המעמד בכנסת העניק להצהרה תהודה עצומה: מרקל היתה ראש הממשלה הזר הראשון שנאם בכנסת (כבוד שהיה שמור עד אז לראשי מדינה בלבד), ומרקל היתה האורח הזר הראשון שהגיע לישראל לציין 60 שנה לקיומה.
עשר שנים חלפו מאז, והיום עולה יותר מתמיד התהייה למה התכוונה מרקל כשדיברה על היות זכות קיומה של ישראל חלק מהאינטרס הלאומי של גרמניה. האם גרמניה עומדת לצידה של ישראל בשל תחושת מחויבות היסטורית לשמירת זכר הפשע הנורא שביצעו הגרמנים בעם היהודי, ומכירה בזכותם של היהודים החיים בישראל לקבוע בעצמם את גורלם - על בסיס אותו זיכרון היסטורי מחריד? או שמא גרמניה נוטלת לעצמה את הזכות להחליט עבור העם היהודי בא"י ובמדינת ישראל מה יהיה עתידו?
באופן מטריד השתלטה על יחסה של גרמניה כלפי ישראל גישה בעייתית ביותר: הממסד הגרמני נוטה להתייחס אל ישראל כמו לקולוניה בעייתית, שממאנת לקבל את עולו של השלטון המרכזי בברלין או בבריסל. זו אינה תופעה חדשה: היא החלה ביום שבו הליכוד עלה לשלטון ב־1977, 12 שנים בלבד לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל למערב גרמניה. עם ישראל "החלוצית" גרמניה הסתדרה טוב יותר. הבעיות התחילו כשישראל הסוציאליסטית, החילונית, הבן־גוריונית, פינתה את מקומה לישראל לאומית, דתית, בגינית - ישראל שאינה חברה באינטרנציונל הסוציאליסטי ועומדת על זכויותיה מבלי להתחשב יותר מדי במה שיש לאומות העולם האחרות לומר על כך.
בהתחלה נמנעה גרמניה הרשמית מלהפגין את מורת רוחה מדרך התנהלותה של "ישראל החדשה", אך בשנים האחרונות, דווקא תחת כהונתה של מרקל, הרשתה גרמניה לעצמה לחצות קווים אדומים ולהתערב באופן חצוף למדי בענייניה הפנימיים של ישראל, לכאורה מתוך "דאגה לעתיד" מדינת היהודים. קרנות פוליטיות ופרטיות מקדמות אינטרסים של גורמים ישראליים המתנגדים למדיניות ממשלות ימין בישראל, הן התגייסו להתנגד לחוקים שממשלת ישראל הנוכחית העבירה, משרדי ממשלה גרמניים מממנים פעילויות של גופים המתנגדים לקיומה של ישראל כמדינה יהודית ומעודדים חרמות על ישראל, נציגיה הדיפלומטיים של גרמניה מצביעים נגד ישראל בגופי או"ם שונים, שלא להזכיר את התגייסותה של גרמניה להצלת אונר"א - שכל ייעודה הוא להנציח את הפליטות הפלשתינית כנשק וכערובה לחיסול מדינת ישראל.
ממשלות ישראל קודמות השלימו עם מצב זה, מתוך מחשבה שכך אפשר יהיה לשמר את היחסים הייחודיים בין שתי המדינות. בדיעבד נוצר מצב שבו גרמניה קשובה אך ורק לשמאל הישראלי, "שוחר השלום", כחלק מנטייתה לדבוק בנוסטלגיה של "ישראל החלוצה" ולמאן לראות את "ישראל החדשה". מרקל ושאר שרי ממשלתה צריכים להבין שהנס הכלכלי והטכנולוגי שהם כה מעריצים בישראל ומעוניינים ללמוד ממנו, התאפשר בזכות השינויים הרבים שישראל עברה בשנים האחרונות.
תרומתה המשמעותית ביותר של מרקל לעתיד שתי המדינות, בזמן שעוד נותר לה לכהן כקנצלרית, יכולה להיות השכנת דו־שיח פתוח וכן על הבעיות הרבות שעדיין קיימות בין גרמניה לישראל - לא מתוך גישת אדנות, אלא מתוך פתיחות ושכנוע שרק כך יהיה אפשר להבטיח יחסים טובים ארוכי טווח בין גרמניה לישראל. ובעיקר - הגיע הזמן שגרמניה תכיר בישראל כפי שהיא, ולא תנסה לכפות על ישראל את מה שהיא חושבת שישראל צריכה להיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו