"הג'נטלמן והאקדח", ארה"ב 2018
במשך חודשים "הג'נטלמן והאקדח" שווק כסרט הפרידה של רוברט רדפורד בן ה־82 מעולם המשחק. עם זאת, בראיון שהעניק בשבוע שעבר לניו יורק טיימס, רדפורד חזר בו מהודעתו והביע חרטה על כך שאמר שזהו סרטו האחרון. טוב שכך. שכן למרות שדרמת הפשע הרומנטית־נוסטלגית הזאת חביבה ולא מזיקה, היא רחוקה מלהיות אקורד סיום הולם לקריירה הארוכה והמפוארת של השחקן הוותיק הזה.
סרטו של דיוויד לאורי, ששואב את השראתו מסיפור אמיתי (שמתרחש בתחילת שנות ה־80), מתחקה אחר הרפתקאותיו המנומנמות של פורסט טאקר (רדפורד), שודד בנקים בן 70 ומשהו, שתמיד מקפיד להותיר רושם טוב על קורבנותיו. רוצה לומר, הוא תמיד מחייך ומבקש את הכסף בנימוס. על־פי הסרט, טאקר אף פעם לא פגע באף אחד, ובאופן כללי, עושה רושם שהוא היה פושע ממש מגניב ונחמד, מהסוג שקיים רק בסרטים מסוג זה כנראה.
על כל פנים, בתחילת הסרט טאקר פוגש את ג'ול (סיסי ספייסק), אלמנה חובבת סוסים, והשניים פוצחים בחברות נוגעת ללב. בינתיים, טאקר ושני שותפיו לפשע (דני גלובר וטום ווייטס) ממשיכים להכות בבנקים ולחמוק מרשויות החוק. אלא שאז בלש משטרה עייף שסובל ממשבר גיל ה־40 (קייסי אפלק בהופעה ממולמלת) מחליט לשים סוף לחגיגה. האם יצליח?
כפי שהדגים בסרטיו הקודמים ("נאהבים מחוץ לחוק", "חברי הדרקון אליוט", "סיפור רפאים"), לאורי מאוד מחבב את העבר, והוא נוהג לעטוף את יצירותיו בסגנון עשייה מיושן במתכוון שמעניק להם אווירת רטרו. נטייה זו מגיעה לשיאה ב"הג'נטלמן והאקדח", שנראה מאוד נחוש לשכנע אותנו שהוא הופק ב־1980. הבעיה היא שמעבר לגימיק האסתטי הנ"ל, הסרט, שנותר בהילוך נמוך לכל אורך הדרך, מתקשה להיות יותר מקוריוז. דמותו של טאקר נותרת שטחית ולא מפותחת לחלוטין (כנראה כדי לא להרוס את ההילה המיתית והרומנטית שלה), וגם כניסתה של המשטרה לתמונה אינה מניבה מתח או עניין.
ההנאה העיקרית, אם כן, נובעת מהאינטראקציות בין הדמויות השונות, ובמיוחד בין רדפורד לספייסק (שחולקים כמה סצנות נחמדות), ובין רדפורד לשני שותפיו - אך גם הנאה זו מתקשה להצדיק הליכה לקולנוע. למעשה, הרגע המוצלח ביותר בסרט לטעמי הוא דווקא זה שבו טום ווייטס מספר לחבריו מדוע הוא לא אוהב את חג המולד. רדפורד מעולם לא היה אחד מהשחקנים האהובים עלי. אבל גם לו מגיעה מסיבת פרידה קצת יותר מסעירה מזו.
ציון: 5
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו