בהקדמה לספרו "21 מחשבות על המאה ה־21" מציין יובל נח הררי כי כהיסטוריון, הוא יכול להציע רק "קצת בהירות" כדי שנבין את המציאות. ואכן, לאחר קריאת הספר אנו קצת יותר חכמים - אבל רק במובן זה שאנו מבינים כמה איננו יודעים.
הררי פותח בתיאור התפכחות שהגיעה בעקבות המשבר הכלכלי ב־2008, וסימנה את תחילת משבר האמון ברעיון הליברלי (טראמפ, הברקזיט ודוגמאות נוספות). לפי הררי, אם מרבית העולם קיווה כי הוא עומד להתאחד מול האתגרים הטכנולוגיים, סכנות הגרעין ושינויי האקלים - הנה יד נעלמה הסיטה את ההיסטוריה ממסלולה. כך, ממש כפי שאבות אבותינו הלקטים־ציידים התלכדו כדי לדחוק את הממותות אל התהום, אנו נדרשים לעשות גם היום.
מכאן ממשיך הספר לניתוח המיזוג המסוכן בין טכנולוגיות המידע לבין הביוטכנולוגיה. האלגוריתמים, מושג שבו משתמש הררי לייצוג הידע והתחכום של המחשבים־רובוטים, יוכלו לבצע מגוון עבודות. התוצאה תהיה הוצאת מיליארד איש ממעגל העבודה ("המעמד המיותר"). האלגוריתמים יכירו את מצבנו הגופני והרגשי טוב מאיתנו ("רגשות הם חישובים") ויקבלו עבורנו את כל ההחלטות ("החיים הם דרמה של קבלת החלטות") עד כדי תלות (ראו waze). האלגוריתמים יוכלו לתמרן בנו כרצונם.
הדילמה הפילוסופית הקדומה לגבי גוף ונפש אינה קיימת אצל הררי. לפי משנתו, תנועת הנוירונים היא כל האדם, ולכן האלגוריתמים יוכלו "לפצח את מערכת ההפעלה שלנו" ולשלול את חירותנו אם לא נמהר (איך מתיישבת החירות עם תפיסה זו - הנה שאלה לדיון אחר).
וכך, בעתיד הלא הרחוק כאשר אהיה סר וזועף על חוסר המשמעות בחיי, אקבל "רגיעון מנטלי" המותאם לי אישית שיחדש אצלי את "הנוירונים של המשמעות" - ואז אהיה נינוח. לא אדע שזו אשליה כפי שאיני יודע זאת כעת, שכן הררי מבהיר שהתחושה בתוך ה"מטריקס" זהה לזו שמחוצה לו. כיום אנשים מקווים שיש לחייהם משמעות, ואם לא, כנראה הם יזדקקו לכמה "כדורי תקווה". לא ברור גם אם תוקפם של הכדורים יהיה תמידי. תפיסת התהליכים המנטליים בצורה חד־ערכית, כפעולה חישובית, ממחישה את הרעיון שהררי רוצה להעביר, אבל גם יוצרת קושי לתאר כיצד ייתכנו חיים בתנאים אלו.
כריכת הספר (הוצאת דביר)
להררי יש פריבילגיה - הוא יכול לטוס למחוזות רחוקים בלי לרדת לקרקע, לפרטים. בספרו הוא אכן עושה זאת, אך לא תמיד חוזר בשלום. לא ברור כיצד האלגוריתמים יימצאו בכל מקום וכיצד יצליחו לבצע פעולות הנראות גדולות ממידתם. בתיאור פיתוח התלות בטכנולוגיה ובבינה המלאכותית, הקורא נותר לא פעם חסר אוויר, שכן מתברר כי כל אחד מאיתנו הוא קופסה שחורה שיש לה קלט ופלט מוגדרים. לפי הררי, ניתן להזין את הקופסה הזו ב־X והיא תפלוט Y, וכאשר האלגוריתמים ימלאו את רצונותיה היא לא תרגיש בהבדל.
מן האישי עובר הררי ללאומי, ומציע לטפח "גישה גלובלית יותר ליחסים בינלאומיים". קשה לתאר כיצד זו תהפוך לפעולה לאור הטבע הלאומי־אנושי. נראה שתחושת השייכות לכלל האנושות היא מעל לכוחו של ההומו־סאפיינס שעדיין קשור במוחו לעשרות או מאות פרטים לכל היותר.
הדת, טוען הררי, צריכה להיות "שפחתה של המדינה" - ולא מפרט כיצד ישכנע מיליארדי אנשים שחושבים ההפך - ומזהה תרופה להפגת המתחים בין מדינות ודתות: הבנה כי כל עם חושב שהוא במרכז ההיסטוריה, ובכלל זה היהודים. הוא משווה את היהדות ל"אמא של פרויד", ותוהה אם יעלה על הדעת שאמו תזכה בכל ההוקרה על גילוייו של בנה. החילוני לפי הררי אינו רק מי שאינו מאמין באלוהים - אלא זה שיש לו עקרונות מוסריים שמקורם בטבעי ובאנושי.
בהמשך הספר צצות שאלות לגבי משמעות החיים. הררי בוחן את ערכינו הבסיסיים עד שלרגע נדמה שהוא הופך מהיסטוריון לנביא בשער: הוא דן באלוהים, בקושי שנוצר לזהות מהו צדק, בבורות ובענווה, באמת ובפוסט־אמת. במהרה מתבררת מטרתו - להוכיח לנו עד כמה מושגינו תלויים בסיפורים שנצרבו בתודעתנו ("תינוק לא יבדיל בין התנ"ך לספר בישול"). מדוע זה חשוב? לדידו, עלינו להכיר את התודעה ולהיפטר מן הסיפורים הללו, כדי שנוכל להקדים את האלגוריתמים.
המטריאליזם הנחוש של הררי מדכדך לפרקים. ספרו מציע הבחנות מפתיעות שדורשות בירור ("הטרור הוא הצגת תיאטרון", "הרציונליות האנושית היא מיתוס"); לא פעם הוא מצחיק ("חיפוש משמעות כמוהו כמשחק ברימון ללא נצרה"), ויש תובנות שלא נסכים להן - אך הן מגרות להמשיך לפרק הבא. אם נבחן את הדילמות בספר לאור השאלות מה אנחנו יודעים, מה אנחנו יכולים לעשות ולמה אנחנו יכולים לקוות - הררי דן בעיקר בשאלה הראשונה. הוא מייעץ לנו לשנות את תפיסתנו ולהיות בעלי מחשבה גמישה (גם אם לא ברור איך זה יקרה).
האם די לנו בידע? מילא השכלתנים שבינינו, אבל מה עם האחרים? הפתרון מרומז רק לקראת סוף הספר, כשהררי מספר כיצד המדיטציה שינתה את חייו. האם כוונתו שהמין האנושי יזנח את הבלי העולם ויחקרו כך את תודעתם? נראה שזו הצעה קלושה וקלה מדי.
התקווה האנושית היא נקודת החולשה בתיאוריה של הררי, כיוון שהוא מציע שנשיל מעלינו את הייעוד, את האמונה ואת הרוח ושלא במתכוון - את התקווה. כמובן, כולנו מקווים שלא תיפול עלינו פצצה או שלא ניוותר ללא אוויר לנשימה, ושאם ירצו הנוירונים, נשב ביום מן הימים על המרפסת, חופשיים באמת, נהרהר ונחקור. אלא שקשה לתאר כי במצב כמו שהררי מתאר יהיה דבר שלמענו יהיה כדאי לחיות ולמות.
בספר כונסו מגוון מאמרים נפרדים ודיאלוגים עם הציבור, ומטבע הדברים הוא אינו מציג התפתחות רעיונית רציפה, כפי שאנו מכירים מספריו הקודמים של הררי. הוא כולל נושאים רבים והחלוקה לקטגוריות דחוקה; עד אמצע הספר דן הררי בנושאים חברתיים ופוליטיים ובהיבטים פרקטיים (עבודה, קהילה, לאומיות, דת, הגירה), ואילו בחלק השני בוחן מושגים מופשטים (ענווה, בורות, צדק, אמת, משמעות). וכך לא ניתן להימלט מהמחשבה שלפנינו שני ספרים שאוחדו.
כדרכו, הררי כותב בצורה קולחת ובהירה, מציג ידע רב ואף מחבר באופן מעניין - אם כי לא באופן משכנע - בין שני חלקי הספר. זה אינו בום על־קולי נוסח "קיצור תולדות האנושות", וגם הגל הגדול שהביא עימו "ההיסטוריה של המחר". ובכל זאת, מטרתו המוצהרת של ספר זה הוא "לעורר את הקוראים להפוך במחשבות". המטרה הזו מושגת.
21 מחשבות על המאה ה־21 / יובל נח הררי; דביר, 352 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו