"הארת שוליים": המשורר מסרב לחתום הסכם שלום עם עצמו

בחצר האחורית של ישראל, בקצה שוליה, הגיח משורר - אמיר סומר. כבר בעמודים הראשונים של ספר הביכורים שלו, "הארת שוליים" (הוצאה עצמית, 2017), מזנקת השוליות הזו ומתייצבת מול הקורא. כמעט בלתי נמנע להשוות את שורותיו למשורר הביט אלן גינזברג: הסגנון המתפרץ, הכתיבה המתוחכמת אך היומיומית, בחירת הנושאים והגילוי האמיץ של מאוויי הנפש.

לזכותו של סומר ייאמר שהוא דווקא שונה בהבדל מהותי אחד משירתו הגדולה של גינזברג. אם הכתיבה של גינזברג צללה אל הגרוטסקה ועסקה בהבלטת הכיעור של המציאות – הרי שה"מאגמה" התת-קרקעית של סומר מורכבת מחומרים הפוכים. גם במקומות הנואשים והשפלים של החיים, המשורר הצעיר (26) בוחר להביט בהם בחיוניות של נפש חפצה בחיים.

בספר "קדיש ושירים אחרים" (תרגם, נתן זך), גינזברג שופך מייסורי לבו הספד ארוך וקשה לאמו. אחסוך מהקוראים את החלקים הבוטים במיוחד, אך להלן ציטוט קצר בשביל להמחיש את הקווים הכלליים של יצירתו:

"בגיל ארבעים, ורידי רגלים תפוחים, עירומה, שמנה, נדונה לאבדון, מסתתרת מחוץ לדלת הדירה ליד המעלית קוראת למשטרה, צורחת לידידתה רוז שתבוא לעזור – ".

אמיר סומר (צילום: יהושע יוסף)

המילים של גינזברג נצבעות בכתמי דם. עולמו קודר ועגום. סיוט המתמשך מעמוד לעמוד. סומר, לעומת זאת, משרטט בדמיונו תמונה עגומה למדי של אמו, אך הוא לא מקבל את המציאות כמו שהיא, אלא מושיט יד לתיקון: "הבטתי עליהם וחשבתי על אמא שלי היהודיה / זהובת השער שהתבוללה / האישה שמתגוררת לבדה בחיפה המשמימה / וכנראה שיושבת יום יום על ספת עור קרועה / מעשנת סיגריה דקה אחר סיגריה דקה / ובעינייה בכי זלעפות של מחלת האבטלה / אז פשוט הנחתי תפילין שלא כמנהגי / בשביל רוחה ובשביל עתידי / ולרגע אחד אני יכול להשבע ששמעתי / שלוש יריות שהגיעו מהקנה של / אלוהים".

בשיר "אלנבי 87", סומר נוטל את הרפש, השאון והאבדון הקולקטיבי האורבני של תל אביב, והופך אותם למקור עוצמתו ולגילוי שורשיו (החיפאיים), שמאפשרים לו להביט גם על רגעים מייאשים בעין מפוכחת וחיובית: "ובתוך כל הסאוב העירוני שתחת הכותרת אלנבי / אני סולד מהניוון האורבני ומודה לאל אלוהים / שטפח בתוכי ארמון מוקף מדשאות, נטע צמחים מבקיעים שלא שכח להשקות / יש לי גנות ורסאי המשתרעות בפנים".

עוד תכונה מרשימה של הדייר מאלנבי, נמצאת במגלומניות המודעת לעצמה, תכונה שבדרך כלל מוצנעת במחוזותינו על שפת הים התיכון. בשיר "שאגה" (שאולי עורך אחר היה פותח עימו את הספר), סומר מכריז בקול תרועה על קיומו ועל אש היצירה שבו, במה שאולי יכול לשמש כמילות עידוד לכל יזם צעיר או אמן בתחילת דרכו: "וכל כולי: / מסרב לחתום הסכם שלום עם עצמי / ... אך / עלי לזכור / שרוקנרול זה לפול כואב / על הרצפה / ואז לקום / כאילו לא קרה דבר / וכשהכל מסביב מסתחרר / חדלה הדאגה ומגיעה העת / לשחרר שאגה / ואריה".

כריכת הספר

המקום היחיד שבו סומר נופל מגבהיו המקוריים והייחודיים הוא כשהוא טובל את ידו בפוליטיקה. אמנם בשיר "דמוקרטיה" הוא לא פוסח על תובנותיו השנונות, או על זוויות המבט המקוריות, אבל לאורך השיר רובצת גם בנאליות, במיוחד בסופו: "ת'מבין? / זה הפירוש האמתי / למלה / לשמונה האותיות / לשיטת הממשל / לביטוי יווני שמביא הרבה צרות / והרבה מזל רע / זה מה שהם לא רוצים שתדע".

יהיה מעניין לעקוב אחרי השירים הבאים של אמיר סומר. השליטה שלו בשפה, והדרך שבה מחשבותיו מיתרגמות על הדף – לא פחות ממרתקת. שירתו עולצת, שובה, חיננית ומלאה ברצון לספוג את החיים במלואם. 

יש רק לקוות שבהתבגרות האמן הצעיר, הוא ייטוש את ההדוניזם השכיח בתרבות הביטניק של שנות ה-50. בשלב מסוים, האפיל הרומנטי שלו מתיישן ועולמו צר (למרות שנדמה מלהיב בתזזיתיות ובשיגיון שלו). שירה שובת-לב, נבונה ומרתקת לא פחות קיימת אצל משוררים ותיקים ממנו, ונראה כי לסומר יש את היכולות להתקרב ברוחו אליהם. ולראייה, הנה אחת השורות החביבות עליי בספר, המופיעה בשיר "רח' מסדה החיובי": "ברח' מסדה תמיד יהיה אדם עם חיוך / כשל חצי ירח / ששרד בשעת אור יום / ועכשיו את השמש בשמים הוא מארח".

הארת שוליים / אמיר סומר

הוצאה עצמית, 103 עמ'

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו